9 שנים לרצח בברנוער: "מתגייסים במדינה שמוחקת לנו זכויות"

תשע שנים לרצח בברנוער : צעדת מחאה תחת הכותרת "אנחנו עדיין כאן" יצאה הערב (שבת) מבית הברנוער הישן בשדרות רוטשילד פינת נחמני בתל אביב לעבר כיכר הבימה, שם התקיימה עצרת הנוער המרכזית לציון תשע שנים לרצח במועדון הנוער הלהט"בי שבו נרצחו ניר כץ וליז טרובישי ועוד 11 נפצעו באירוע שעדיין לא פוענח. כאלפיים השתתפו בצעדת המחאה. שדרות רוטשילד נחסמו לתנועה לאורך מסלול הצעדה.

באירוע בהובלת ארגון "איגי" לנוער גאה, משתתפים בין היתר משפחות הנפגעים בברנוער, נערים ונערות מארגונים ותנועות נוער, בהן הנוער העובד והלומד, נוע"ם-נוער מסורתי, הצופים, כנפיים של קרמבו, המחנות העולים, בני המושבים, השומר הצעיר, נחשונים ותנועת תרבות. גם סטפן לגר וסתיו סטרשקו משתתפים באירוע. 

כאלף משתתפים בצעדת המחאה(צילום: שאול גולן)

ניתאי נדיבי, בן 19 שעושה שנת שירות באיגי היה בין המגיעים לצעדה: "במדינת ישראל יש אפליה כלפי הקהילה הלהט"בית. החוק מקשה מאוד על אנשים מהקשת הטרנסית לעבור הליכים רפואיים, החיבור בין דת ומדינה מונע מאיתנו להתחתן, יש אפליה פרקטית בכל המערכות כלפי זוגות חד-מיניים, במערכת החינוך אין כמעט שום תוכן על מין, מגדר, כל דבר שחורג מהנורמה החברתית וכתוצאה מזה אנחנו לא קיימים, לא מדברים עלינו. אנחנו מחויבים להקדיש שנתיים-שלוש מהחיים שלנו למדינה, בצורה טוטאלית. יש משהו כל כך ציני וקר בדרישה הזו. 'תתגייס, תהיה חלק, בצע את חובתך'. אותה המערכת שקוראת לי להתגייס, היא גם זו שדורכת עלי - במשרד החינוך, הבריאות, הרווחה. זה כל כך מרתיח אותי שהקהילה הלהט"בית סופגת כל כך הרבה רפש ואפליה וחוסר צדק מהמדינה שלנו, ובכל זאת, צו גיוס מגיע בדואר. אני מזומן לשירות חובה של 32 חודשים על ידי אותה מדינה שמוחקת את הזכויות ומתעלמת מזעקות העזרה של האחיות והאחים שלי".

יונתן מאייר, בן 18 מרחובות שיתחיל השנה את שנת השירות לפני הגיוס, אמר: "לאחר שנת השירות אתגייס לצבא, ככל הנראה לתפקיד קרבי במסלול הנח"ל ובהמשך לקצונה. הבחירה של נוער להט"בי להתגייס לצבא היא בחירה מורכבת, המכילה בתוכה מטענים רגשיים כבדים. אנחנו מרגישים שהמדינה לא רואה אותנו כחלק ממנה, ועדיין נדרש מאיתנו לתת את חלקנו ולעיתים אף למות למענה. הסולידריות רלוונטית רק אם היא נוגעת לכל. עם זאת, אני מאמין שיש חשיבות רבה בנוער גאה שבוחר להתגייס לצה"ל, על אף שאינו זוכה לשוויון זכויות. התשובה שלי ללהט"בופוביה הממוסדת היא איוש להט"בים בתפקידי מפתח, הן בצבא והן בפוליטיקה. אי אפשר לרמוס אותנו כשאנחנו מקבלי ההחלטות".

(צילום: עידו ארז)

(צילום: עידו ארז)

(צילום: עידו ארז)

ירדן שמשוני בת ה-19 אמרה: "אני לא ממש מבינה בפוליטיקה, אבל מרגיז אותי שחברי כנסת מביעים באופן פומבי את סלידתם מהקהילה הגאה ולא נענשים על זה. מרגיז אותי שמשרד החינוך שם מקלות בגלגליהם של תלמידיו הלהט"בים - הוא מקבל אותם אליו, אבל מבקש מהם להצניע את מי שהם ומונע מהם חינוך מותאם. מפריע לי שהשפיות שלנו מוטלת בספק עד כדי בעייתיות בהקמת משפחה".

(צילום: שאול גולן)

הדוגמנית סתיו סטרשקו: "מקום המבטחים היחיד שלנו הפך לסיוט שלנו. אנחנו צריכים לחנך את ילדינו שקוקסינל והומו אינן מילות גנאי. אני גאה במה שאני ובמה שאני מייצגת. אנחנו בלתי מובסים ואני מבטיחה להמשיך להשמיע את קולי. תסתכלו על כולם פה ותבינו שאתם לא לבד. כולנו שונים וכולנו שווים".

"בני הנוער יחברו יחד בקריאה לשוויון, להפסקת האלימות ולסולידריות. הנוער בישראל דורש שוויון וביטחון פיזי ללא קשר לנטייה מינית, לזהות מגדרית, לצבע עור, לדת או ללאום", אמרו המארגנים.

"לפני תשע שנים נכנס אדם חמוש לברנוער ורצח נערים ונערות רק כי הם שונים", הוסיפו המארגנים. "תשע שנים חלפו ולא הרבה השתנה. בשבועות האחרונים התעוררה מחאה ציבורית נגד חוסר השוויון והאפליה של הקהילה הלהט"בית בישראל. מדובר במאבק שמצטרף להיסטוריה של אלימות, מדיניות להט"בופובית ואפליה כלפי חברי הקהילה הגאה בישראל. על רקע מאבק זה, ולרגל תשע שנים לרצח בברנוער, החליט ארגון הנוער הגאה, בשיתוף תנועות וארגוני הנוער, לארגן עצרת מחאה הקוראת לשים סוף לאלימות כלפי הקהילה הגאה".

במחקר האחרון שיזם מכון המחקר של "איגי" על שם מגנוס הירשפלד עלה כי כ-80% מבני הנוער הגאים העידו שהביטוי "הומו" נאמר בתדירות גבוהה כקללה, וכרבע מהם העידו כך על הביטוי "לסבית". עוד עלה במחקר כי שיעור החשיפה לאלימות מסוגים שונים בקרב תלמידים מהקהילה הגאה כפול מאשר בכלל האוכלוסייה. נתון נוסף אשר נחשף במחקר העיד כי 7.6% מבני הנוער הגאים הותקפו פיזית בגלל נטייתם המינית וכי שיעור החשיפה להטרדה מינית בקרב תלמידים בקהילה הגאה גבוה פי שלושה מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית.

בר חג'מה, מתנדבת בשנת שירות ב"איגי", אמרה לקראת העצרת כי "הרצח בברנוער הוא פצע עמוק וכואב בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל. הוא עיצב את האופן שבו אנחנו, חניכות ומדריכות בארגון הנוער הגאה, מתכתבות עם המציאות. אי אפשר לספר את הסיפור שלנו, הסיפור האישי, החברתי, הקהילתי והחינוכי, מבלי לזכור את הקורבנות של הפרשה".