פחות כסף לכדורגל, יותר לאתלטיקה
הגיע הזמן להרגיע עם התקציבים לאלה שעושים טובה שהם רוצים ללבוש את מדי הנבחרת, ולהפנות משאבים לאלה שמשאירים את החיים שלהם על המסלול
אם מישהו עדיין מחפש תשובה לשאלה מדוע צריך להפסיק לתקצב את ענפי הכדורגל והכדורסל הישראלים בסכומים לא פרופורציונליים להישגים, הרי שבאה אליפות אירופה באתלטיקה והוכיחה בפעם המי יודע כמה שיש במדינה ענפי ספורט שמסבים גאווה וריגוש לא פחות גדולים. הטענה, שלא לומר בדיחה מאוסה, היא שספורטאים ישראלים לא מסוגלים לנתר, לרוץ ולהשיג תוצאות איכותיות מול כל מתחריהם ביבשת ובכלל בעולם - הנה הגיע לו השבוע האחרון בו זכינו לראות את נציגינו על מסלול האתלטיקה מנפצים שיאים, מדלגים על מכשולים ומבססים את העובדה שיש כאן ספורט אחר.
אז נכון, אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף הוא עדיין לא ברמה מספיק גבוהה – מה שמקשה עוד יותר על הרצון להתקדם ולהתפתח, אבל... דווקא כנגד כל הסיכויים, ראינו את חנה מיננקו מייצגת אותנו בכבוד ומשיגה את המקום החמישי בבור הקפיצות (לחנה יש עבר מכובד עם מדליות כסף וארד באליפות אתלטיקה הן בעולם והן באירופה), אדווה כהן מדלגת כאיילה ב-3,000 מכשולים אל עבר הגמר, מארו טפרי מנפץ ומנתץ את השיא הישראלי במרתון ומגיע למקום השביעי המרשים כל כך ומעל כולם: לונה צ'מטאי-סלפטר ששרפה את המסלול באצטדיון האולימפי של ברלין בריצה ל-10 ק"מ וזכתה במדליית זהב כש"התקווה" מתנגנת על אדמת הבירה הגרמנית ומצמררת גם את הלבבות הקשוחים והחזקים ביותר...
כולם באו מאהבה, אהבה טהורה ועזה למדינה, אהבה עוצמתית של אלה שנולדו כאן ויותר מכך, אלה שעלו ארצה וקשרו את גורלם לציון. גברתי השרה מירי רגב, אנא חשבי מסלול מחדש ותבדקי כיצד ניתן לתקצב באופן הוגן יותר את הענפים שמביאים לנו כל כך הרבה כבוד. המדינה שלנו חווה כאב מדי יום – מלחמות ותאונות, פצועים והרוגים, כל כך הרבה כאב... ועדיין, מגיעות נקודות האור הללו שגורמות לכולנו להזיל דמעה ולחבק באהבה את אלה שנותנים מעצמם הכל, עד טיפת הזיעה האחרונה והכל למען מדינת ישראל והדגל הכחול-לבן.
אותם אתלטים נאלצים להשתכר מעבודות נוספות, וזאת מפאת היעדר שוויון תקצוב בין ענפי הספורט. לא פעם אנחנו שומעים על ספורטאים שמסיימים יום אימונים ומיד מתייצבים למשמרת באבטחה, ניקיון או עמדת קופה בסופר, וזה רק לשם השלמת הכנסה ויכולת להחזיק את הראש מעל המים כדי להמשיך את הבהלה לזהב ואת האש שבוערת בהם לייצג את המדינה בכבוד. דוגמה טרייה לכך היא אלופת ישראל בקפיצה לגובה, חנין נאסר, שנאלצת לתמרן בין קפיצות על המסלול ובין העברת פריטים בקופת AM:PM.
את היריעה עוד ניתן להרחיב כמובן ולדבר על המתעמלים והמתעמלות דוגמת לינוי אשרם, ארטיום דולגופיאט, אלכס שטילוב ונבחרת המתעמלות הצעירות והנמרצות, לוחמי ולוחמות הג'ודו על שלל משקליהם שנאבקים תרתי משמע כדי לעלות שוב ושוב לפודיום. דוגמאות לא חסרות, אך לצערי כולם וכולן נמצאים תחת הצד המאפיל של הכדורגל והכדורסל, שם לא הצלחנו להגיע להישגים מרשימים (להחריג את העתודה בכדורסל) שלא לדבר על הכדורגל שם אנחנו מהלכים במדבר הצחיח משנת 1970 ועד ימינו...
אז מכאן, בכתיבת שורות אלו אני יוצא בקריאה: פחות כספים לאלה שעושים טובה שהם רוצים ללבוש את מדי הנבחרת כמו שאנחנו רואים לא פעם בנבחרת ישראל בכדורגל וכדורסל, ויותר כספים ומשאבים לאלה שמשאירים את החיים שלהם על מסלול האתלטיקה ומזרני ההתעמלות והג'ודו. הם באים מאהבה ולכן יש להשיב להם אהבה והערכה כפולה ומכופלת! ויפה שעה אחת קודם!
לפנייה לכתב/ת 
