שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סלון ספרותי שירד מהפסים: קראו קטע מהספר "מה אתה מסתכל על"

    "מה אתה מסתכל על" הוא מסע אל ליבה האפל של הבורגנות הישראלית, שמתגלה מתחת לחזות הפוטוגנית, ברגעי הקצה המושתקים שלה: בנים שמתנתקים מהוריהם לאחר שנים של סבל ומצוקה, אימהות שמתחרות בבנותיהן הכישרוניות, זוגות שמתנקמים זה בזה דרך מין וסלונים ספרותיים שהופכים לאתר של זעם ואלימות. קראו קטע מספרה של תמר מרין

    הסופרת מתארחת

    עוד בחדר המדרגות שמעתי את בעלי צועק מעבר לדלת: "ותפעילי את ה Waze, אחרת לא תגיעי לשום מקום!" קולו הרם, שאף פעם אינו מודע לעוצמתו, מילא את חדר המדרגות והמשיך להדהד מאחורי גם כשכבר יצאתי אל הרחוב. בעלי, צריך לומר, הוא שעודד אותי לנסוע מלכתחילה. גם הוא סופר, ולכן הוא מודע לחשיבות העניין. מאז התחלתי לכתוב הוא אומר לי, "הזמנות לבתים פרטיים, מותק, זה הדבר! אנשים עשירים שרוצים לשלם לך כסף כדי שתדברי על הספר שלך, זה הסימן הראשון להצלחה." ובכל זאת, כשהגיע הערב שבו הייתי אמורה לנסוע לבית בהרצליה פיתוח, הוא כבר נעשה קצת פחות נדיב. הילדה שוב חלתה ולא הפסיקה לבכות. כשבעלי עמד להוציא אותה מהאמבטיה, בדיוק כשהייתי צריכה להיכנס לחדר אמבטיה לטאץ' אחרון לפני הנסיעה, היא ייללה: "רק אמא!" בעלי רטן, "למה שלא תתאפרי באוטו?" "תשכח מזה," אמרתי. "בפעם האחרונה שהתאפרתי באוטו נראיתי כמו דראג קווין." הילדה המשיכה לבכות ללא הפסקה ובעלי כבר היה עצבני כל כך, שהכריז: "אז מצדי אל תלכי, נסתדר גם בלי הכסף." "ומי ישלם לנו את החשבון חשמל, אמא שלך?" שאלתי, והוא החוויר כולו. כל אזכור של אמו היה מוציא את בעלי מהכלים מאז החליט לנתק איתה את היחסים לפני שנתיים, אחרי שהגיע למסקנה שהתעמרה בו בארבעים השנים האחרונות ומנעה ממנו במפגיע כספים שהעבירה בפזרנות לילדיה האחרים. הוא פתח את פיו כדי לענות, אבל לבסוף השתתק, ופניו שנפלו העידו שאין בכוונתו להמשיך בקו שבו החל. "בואי, מתוקה ש לי," אמר לילדה בקול שהפך בבת אחת לסמכותי ומרגיע. "היום אנחנו צריכים להסתדר בלי אמא."

     

    רוצים לקרוא את "מה אתה מסתכל על" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    במכונית, בדרך להרצליה פיתוח, הרגשתי את העייפות מזדחלת במעלה המצח, ונזכרתי שכבר שלושה ימים לא ישנתי כמו שצריך, וגם לא הספקתי לאכול ארוחת ערב לפני שיצאתי. ככה זה עם ילדים קטנים, לפעמים את לא ישנה ולא מספיקה לאכול, אבל גם החיים שבחוץ אינם נעצרים. ואם את בת מזל, מזמינים אותך להיות סופרת מתארחת. נזכרתי בסיפור של בעלי על ידידו הסופר המפורסם, שהוזמן על ידי זוג אמריקאי להתארח בסלון ספרותי בדירתם היוקרתית בבוסטון ושם אירחו אותו כיד המלך. זכרתי שבעלי חזר כמה פעמים על הצירוף "כיד המלך". דומה שזה הסב לו הנאה מיוחדת. עכשיו זיכרון הסיפור ההוא הרגיע קצת גם אותי. פה זה אולי לא אמריקה, חשבתי, אבל גם כאן יש אנשים אמידים שיש להם כבוד למילה הכתובה ולאלה שכותבים אותה.

     

    אחר כך רכנתי מעל ההגה והאזנתי לקולה של קריינית ה Waze הממלא את המכונית. התמלאתי פחד שתשתתק פתאום, כמו שקרה לי פעם, בנסיעה מחוץ לעיר, כשקולה הנשי המתכתי חדל פתאום להמטיר עלי הוראות. תהיתי מה אעשה אם זה יקרה שוב כשאתקרב להרצליה פיתוח. האם אעצור את האוטו לצד אחת הווילות המפוארות ואתחנן להכוונה מהדיירים? בכל פעם שהקריינית השמיעה הודעה ("בעוד 200 מטרים המשך ישר!" או "בכיכר צא ביציאה השלישית!") נאנחתי אנחת רווחה. "הוי, תודה לך!" מצאתי את עצמי אומרת לה באפלולית האוטו, ואחר כך הוספתי בחום, "תודה שאת ממשיכה לדבר אלי."

     

    כשהכריזה לבסוף "הגעתָ ליעד" כמעט לא שמעתי אותה; ככל הנראה נלחץ בטעות כפתור עוצמת הקול והחליש את הצליל הבוקע מהמכשיר. אבל זיהיתי את מספר הבית מההתכתבות בדואר האלקטרוני, ועצרתי את האוטו באמצע הכביש כדי לסקור את הבית ממרחק בטוח. לא היה בו משהו מיוחד או יוצא דופן. הוא לא נראה מהודר או יוקרתי יותר מהבתים האחרים בשכונה, אבל מצד שני גם לא נפל מהם בשום אופן. הוא הזכיר לי את הבתים הפרטיים שביקרתי בהם בילדותי כשהתארחתי אצל חברות שגרו בשכונות ה"צפוניות" של תל אביב, כמו צהלה או רמת אביב ג'.

     

    ממול היו מקומות חניה בשפע, אבל החלטתי להתקדם קצת עם האוטו ולחנות במעלה הרחוב. בכל זאת, אולי לא כדאי לחשוף את המכונית הישנה שלנו לדיירות הווילה. וחשוב מכך, רציתי שתהיה לי שהות לתקן את האיפור שנעשה בחיפזון בעוד הילדה צורחת באמבטיה. כשהבטתי במראה הקטנה שמעל להגה הבנתי שזה היה רעיון טוב. הלחץ שהייתי שרויה בו בזמן הנסיעה גרם לי להזיע, והזיעה התערבבה עם איפור העיניים השחור שטפטף במורד לחיי כמו שכבת אבק שמצטברת מעל התריסים והופכת נוזלית כשהגשם מתחיל לרדת. אחר כך יצאתי מהאוטו וצעדתי לעבר הווילה, צלצלתי בפעמון השער ונעניתי בזמזום לפתיחה. בזמן שחציתי את החצר פתחה את דלת הבית אישה בשנות החמישים המאוחרות לחייה. שֹערה המעוטר בגוונים בהירים נראה כעשוי בידי ספר מיומן. עיניה הקטנות, הטובעות בתוך פניה השמנמנות, בחנו אותי.

     

    "שלום, אני תמר," אמרתי, והוספתי בצחוק, "הסופרת המתארחת."

     

    "שלום," אמרה והוסיפה קצרות, "רונית."

     

    "התכתבנו במייל?" שאלתי.

     

    היא ענתה, "לא, את התכתבת עם שולה."

     

    "נכון, שולה, אני זוכרת," אמרתי ונכנסתי אחריה פנימה.

     

    בסלון עמדו כעשר נשים בנות גילה. חלקן החזיקו צלחות קטנות שעליהן מיני סלטים וקישים.

     

    "תכירו - זאת תמר," אמרה רונית.

     

    הנשים הנידו בראשיהן, כמה מהן חייכו. אישה גבוהה ונמרצת בעלת תלתלים אפרפרים ניגשה אלי ללחוץ את ידי. "אני שולה. התכתבנו במייל."

     

    "נעים מאוד, שולה," אמרתי. "אני שמחה להיות פה."

     

    "את מוזמנת להתכבד, רונית היא מארחת מדופלמת," אמרה שולה והצביעה על שולחן ארוך שעליו הונחו קערות מלאות בסלטים, קישים, פשטידות וגבינות. אבל כשקרבתי לשולחן לא הבחנתי בצלחות או מזלגות.

     

    "תגידי, תמר, את קשורה לפרופסור מרין, האורתופד, או שרק במקרה יש לכם אותו שם משפחה?" שאלה שולה שעמדה לצד השולחן ושוחחה עם אישה שנראתה צעירה מעט יותר מהאחרות. שערה היה גזור בתספורת קצרה, וזרועותיה, שנגלו מתחת לשמלה חסרת שרוולים, העידו שעסקה בפעילות גופנית סדירה. עכשיו חייכה אלי בשתיקה כממתינה, יחד עם שולה, לתשובתי.

     

    "לא," עניתי, "שום קרבת משפחה."

     

    "אז אצלך תואר הדוקטור זה לא בשביל לתת מרשמים, מה?" התבדחה שולה, והיא והאישה חטובת הזרועות צחקו.

     

    "לא, מרשמים אני לא יכולה לתת," אמרתי. "לא מהסוג שמשפר את הבריאות, בכל אופן," הוספתי, ושולה והאישה חטובת הזרועות בהו בי לרגע.

     

    אחר כך שולה אמרה, "בואי שבי, תמר, תכף נתחיל. אנחנו כבר באיחור, וכולנו צריכות לקום לעבודה מחר."

     

    היא הוליכה אותי לכיסא שעמד בקצה שולחן הסלון. מסביב הוצבו ספות וכורסאות ועד מהרה התיישבו עליהן כל הנשים. מקצתן עדיין החזיקו בצלחות הקטנות, והוסיפו ללעוס בשתיקה ולהביט בי.

     

    "שאני אנחה את הדיון?" שאלה שולה, והאישה חטובת הזרועות אמרה, "מי ינחה אם לא את, שולה."

     

    שולה גלגלה לרגע את עיניה מעלה, כחוככת בדעתה, ואז פתחה: "טוב, בנות, אז תמר שיושבת כאן איתנו היום כתבה ספר שעוסק באנשים צעירים, צעירים בגיל של הילדים שלנו." שאר הנשים הנהנו. אחר כך נשמעו מלמולים מאשרים, "כן, כן, באותו גיל של הילדים שלנו."

     

    "כן," המשיכה שולה. "הם בגיל של הילדים שלנו, ובכל זאת, אין להם כסף. ולא רק שאין להם כסף, הם אפילו לא מנסים להשיג אותו. כל הזמן הם רק בוכים ומתלוננים, בוכים ומתלוננים. על ההורים שלהם, ועל הבוסים שלהם ועל כל העולם. והשאלה הראשונה שרציתי לשאול - שכולנו בעצם רצינו לשאול אותך - היא, מה גרם לך לכתוב על האנשים האלה?"

     

    "למה את מתכוונת, שולה?" שאלתי.

     

    "למה בחרת לכתוב עליהם?" חזרה שולה. "אלה לא אנשים שאנחנו מכירות. הילדים שלנו - הם ממש לא כאלה. נכון, בנות? אתן הרגשתן שהילדים שלנו כאלה?"

     

    מסביב מלמלו הנשים: "לא, לא, לא כאלה בכלל."

     

    אישה אדומת שיער, לבושה בגדים הדוקים, התרוממה בבת אחת והכריזה: "הבן שלי - יש לו תואר במִנהל עסקים!" אף אחת לא אמרה דבר והאישה אדומת השיער השתתקה במבוכה והתיישבה בחזרה על הכורסה. "איך מעבידים אותם, אתן לא מאמינות," המשיכה בקול נמוך, משפילה את עיניה לשטיח.

     

    שכנתה, אישה קטנה בעלת פנים נעימות, הוסיפה, "כן, גם הבת שלי לא היתה חולמת..." אבל גם היא לא השלימה את דבריה ועכשיו הרימה את עיניה אל שולה בציפייה.

     

    "את מבינה, תמר," חתכה אותן שולה בקול פסקני, "אנחנו פשוט נשים מאוד חזקות, מאוד חזקות באמת. אנחנו לא מבינות איך אפשר לא ללכת לעבודה כל יום, ולמרות כל מה שיש לנו" - ובנקודה זו הניפה את ידה והורתה על סלון ביתה של רונית - "אנחנו לא נחות על זרי הדפנה, וגם לילדים שלנו העברנו אותו מוסר עבודה. הם בחיים לא היו מתבכיינים לנו שהם צריכים כסף, הם ילכו ויעשו כסף בשביל עצמם. כי ככה חינכנו אותם."

     

    היא עצרה לרגע את שטף דבריה והביטה בי במבט נוקב. עיניה החומות הבהירות, ששוטטו עלי, התגלגלו שוב מעלה, כאילו עלה בדעתה איזה רעיון חדש. "את יודעת משהו, אני חושבת שאנשים כאלה, כמו אלה שכתבת עליהם בספר שלך, אנשים שמחליטים לעסוק בספרות, צריכים לדעת שאין בזה עתיד. את לא חושבת, תמר?"

     

    "אני לא יודעת אם הם שואלים את עצמם אם יש בזה עתיד או לא, שולה," אמרתי. "הם פשוט כותבים. ויש כאלה שגם מצליחים להרוויח מזה לפעמים," הוספתי וחשבתי על ידידו של בעלי, הסופר המפורסם, שקנה לו את תהילתו רק בשנתיים שלוש האחרונות.

     

    "טוב, ברור שיש גם כמה שמצליחים," אמרה שולה, "אבל מה לעשות שלא כולם גרוסמן."

     

    "גרוסמן, גרוסמן..." מלמלו הנשים.

     

    "כל כך אהבתי את האחרון שלו," אמרה שולה. "היה מאוד יפה. מרגש. את לא חושבת, תמר?"

     

    "כן," אמרתי.

     

    נזכרתי בפעם האחרונה שבה בעלי ואני ראינו את גרוסמן בפסטיבל הסופרים, באירוע בנוכחות נשיא המדינה. "אני לא סובל אותו," אמר אז בעלי. "הוא גונב ממני רעיונות." "על סמך מה אתה קובע את זה?" שאלתי אותו, והוא אמר, "תאמיני לי, אני לא טועה, הוא גונב ממני." עכשיו עלתה בראשי המחשבה: גברים תמיד מאשימים אחד את השני בגניבה.

     

    "זה לא דבר קל, לכתוב," אמרתי לבסוף לשולה, ואחר כך הוספתי, "אולי בעצם מה שלא קל זה לחיות."

     

    "החיים זה מה שעושים מהם," אמרה שולה.

     

    "או שאולי אנחנו זה מה שהחיים עושים מאיתנו," אמרתי.

     

    האישה חטובת הזרועות צחקה בקול רם. "סופרת!" הכריזה ושוב פרצה בצחוק.

     

    "כן, חגית מאוד אהבה את הספר שלך," אמרה שולה והורתה על חטובת הזרועות. "היא זו שרצתה להזמין אותך לכאן. אולי בגלל שגם לה יש נטיות, את יודעת."

     

    "נטיות אמנותיות את מתכוונת?" חגית צחקה שוב, אבל צחוקה היה מדוד הפעם. "אולי כדאי שתיתני גם לאחרות לדבר, שולה, אני בטוחה שגם לשאר הבנות יש שאלות שהן היו רוצות לשאול את תמר," אמרה.

     

    "אני בטוחה שיש להן," אמרה שולה. שפתיה הדקות נפשקו בלעג. "אותי למשל היה מאוד מעניין לדעת," המשיכה, "אם עשית מחקר על לסביות לפני שכתבת את הספר שלך."

     

    "את שואלת אם עשיתי מחקר?" חזרתי אחריה כהד.

     

    "כן, מחקר, את יודעת, כדי לתת תמונה מדויקת של העולם הלסבי שמוזכר בספר שלך."

     

    כשסיפרתי לחברה כמה שבועות אחר כך על הערב ההוא היא אמרה שהייתי צריכה לומר משהו כמו: "כן, שולה, עשיתי מחקר מעמיק בנושא, מחקר מאוד מאוד מעמיק, אם את מבינה את הכוונה שלי." מצד שני, סביר להניח שגם לו הייתי אומרת משהו כזה, זה לא היה משנה את השתלשלות האירועים.

     

    בשלב ההוא כבר איבדה שולה את סבלנותה. פניה האדימו. עיניה החומות הבהירות נלטשו קדימה.

     

    "הכול הולך אצלך, מה, תמר?" צעקה.

     

    "לְמה את מתכוונת, שולה?" עניתי, וגם קולי התרומם לצעקה בלי שהשגחתי בכך.

     

    "גברים, נשים, כלבים, חתולים - הכול מותר, הכול אפשר, מה זה משנה מי ייפגע, מה ייפגע, העיקר לבכות, להתלונן, שתו לי, אכלו לי, מגיע לי, הכול מגיע לך, מה? הכול בשם הספרות, הספרות הנעלה שלך!"

     

    "תירגעי, שולה," נשמעו קריאות מסביב, והאישה חטובת הזרועות קמה וניסתה להניח יד על כתפה כדי להרגיעה, אבל שולה ניערה אותה ממנה, עד שחטובת הזרועות נהדפה לאחור ומעדה לרצפה. כמה מהנשים ניגשו אליה כדי לבדוק מה שלומה, אבל דומה ששולה לא הרגישה בדבר מכל זה.

     

    "כן, תמר!" המשיכה לצעוק. "אני יודעת שלך לא אכפת, אבל בזמן שאת יושבת ובוכה ומתלוננת אנחנו יושבות כאן, שנים אנחנו יושבות כאן עם אותו בעל, עשרים שנה, שלושים שנה, ארבעים שנה, והעבודה, כל בוקר ממשיכות לשאת בעול, ואת יודעת למה, תמר? כי זו החובה שלנו, זו החובה שלנו כלפי עצמנו אבל קודם כול כלפי הילדים שלנו, הילדים שאֶת הכול, הכול אנחנו עושות בשבילם!"

     

    הנשים הבודדות שעדיין הקיפו את שולה נראו נבוכות ונסערות. האישה אדומת השיער אמרה, "הכול בסדר, הכול בסדר, שולינקה." אחר כך ניגשה אל האישה חטובת הזרועות, שעדיין היתה שרועה על הרצפה, ועזרה לה לקום. חטובת הזרועות יישרה קצת את בגדיה שהתקמטו וחייכה במבוכה. "לא נורא, לא נורא, לא קרה שום דבר, נסחפנו קצת. שולה לא התכוונה, אני יודעת," אמרה. עד מהרה הצטרפו היא והנשים שהקיפו אותה אל שולה, ושולה נדה בראשה כבהכרת תודה ואמרה, "סליחה, חגִיתי, לא התכוונתי, את יודעת שלא התכוונתי."

     

    "כן, כן, אני יודעת, שולה," אמרה חגית, ושאר הנשים חזרו אחריה כהד, "לא נורא, לא נורא, שום דבר לא קרה." רונית, המארחת, הניחה את ידה על כתפה של שולה.

     

    "אני חושבת שאת הגזמת לגמרי, שולה," אמרתי. "אני חושבת שמגיעה לי התנצלות."

     

    דממה השתררה. היה שקט כל כך עד ששמעתי את קולי מהדהד ברחבי הסלון. רונית הסיטה את ידה מכתפה של שולה, ושלחה אותה לעברי כאילו ביקשה להצביע עלי.

     

    "מה אמרת?" שאלה.

     

    "אמרתי שאני חושבת ששולה חייבת לי התנצלות. אני חושבת שהיא צריכה להתנצל על זה שהיא הזמינה אותי לכאן כדי להטיח בי עלבונות."

     

    "להטיח בך עלבונות?" שאלה רונית המארחת. "את מאוד רגישה, את יודעת, תמר?"

     

    "סופרת!" אמרה שוב חגית חטובת הזרועות.

     

    רונית התעלמה מדבריה. כל האחרות הביטו בנו בדממה.

     

    "את חושבת שאת משהו מיוחד, מה?" אמרה רונית, וידה הסיטה בלי משים את שֹערה המעוטר פסים צהבהבים מעל מצחה, המיוזע קצת מכל ההתרגשות. "את חושבת שלנו קל כל כך. את יודעת מה שולה עברה בחיים, שאת דורשת ממנה התנצלויות? את יודעת כמה היה לה קשה? מה היא עברה כדי להגיע למה שיש לה היום? כי אם היית יודעת, לא היית מדברת אליה ככה."

     

    שאר הנשים מלמלו, "כן, כן."

     

    "כן, היה לה מאוד קשה, תאמיני לי, תמר, היא לא ליקקה דבש. עם הבעל הקודם שפשט את הרגל, והשני ש - לא משנה, לא ניכנס לזה."

     

    "לא, לא ניכנס לזה," מלמלו הנשים.

     

    "היא הקימה את העסק שלה בשתי ידיים."

     

    "בשתי ידיים היא הקימה את העסק שלה," חזרו הנשים.

     

    "אני חושבת שאת צריכה ללכת עכשיו," אמרה והביטה בי במבט נוקב.

     

    "כן," אמרתי.

     

    "הכסף שלך נמצא במעטפה על השידה בכניסה. את מוזמנת לקחת אותו."

     

    "תודה," אמרתי וקמתי ממקומי. כאב חד פילח את בטני פתאום ונזכרתי ברעב שהרגשתי עוד בדרך לכאן.

     

    "אני מצטערת, רונית, אבל אולי אפשר לקבל משהו לאכול לפני שאני יוצאת לדרך?" שאלתי. "אני חוששת שלא אצליח להחזיק מעמד בנהיגה הביתה אם לא אוכל משהו בקרוב."

     

    רונית בהתה בי לרגע, מעבירה את מבטה ביני לבין שאר הנשים, שגם הן הביטו בי בלי לומר דבר. אחר כך התנערה בבת אחת וניגשה בצעדים נמרצים אל המטבח. כעבור דקות ספורות חזרה משם ובידה חבילה עטופה בנייר כסף. "בבקשה, קחי לך," אמרה ונתנה בידי את החבילה. "זו פשטידת אטריות וגבינה. לא משהו מיוחד, אבל זה בטח יחזיק אותך עד תל אביב."

     

    "תודה, רונית," אמרתי.

     

    במכונית הדלקתי את המנוע ואת הרדיו וישבתי שם כחצי שעה, אולי יותר, לאכול את פשטידת האטריות והגבינה שנתנה לי רונית. אכלתי אותה

     בנגיסות קטנות, ממושכות. טעמה הזכיר לי פשטידה שאמי נהגה לאפות מדי פעם בילדותי כשלא נשאר שום דבר מזין בבית והיה צריך להכין משהו טעים בזמן קצר. כשחושבים על זה, סביר להניח שרונית ואמי השתמשו באותו מתכון, שנלקח מספר בישול שהיה פופולרי במיוחד בשנות השמונים. עלה בדעתי שאני מוכרחה להכין גם לבתי הקטנה פשטידה כזאת. ילדים כל כך אוהבים גבינה, וטיפשי למנוע מהם את העונג הפשוט הזה רק בגלל שיקולי הבריאות והתזונה הנכונה של המבוגרים. אני בטוחה שהבת שלי תאהב את פשטידת האטריות והגבינה שאכין לה.

     

    "מה אתה מסתכל על", תמר מרין, ידיעות ספרים, 200 עמודים

     

    רוצים לקרוא את הספר המלא? היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "מה אתה מסתכל על" - פרק ראשון
    לאתר ההטבות
    מומלצים