שתף קטע נבחר

זיכרון גוגלי

קים קרדשיאן? דונלד טראמפ? אייפון 8? היו ימים, אי-שם בהיסטוריה הרחוקה, שאנשים חיפשו בגוגל תמונות של פמלה אנדרסון, התעניינו בטלפון החדש של נוקיה ותהו מי זה האובמה הזה, שרוצה להיות נשיא ארצות־הברית. במלאת 20 שנה לענקית האינטרנט: החיפושים הכי חמים לאורך השנים - ומה הם אומרים עלינו

נעדרת: פמלה אנדרסון. נראתה לאחרונה: 2004. תיאור חיצוני: בשביל זה באתם? אתם יודעים בדיוק מה התיאור, ואם אתם ממש רוצים להיזכר, לכו גגלו. אבל אתם לא רוצים. מאז 2004 אתם לא רוצים. זו השנה האחרונה שבה העפילה אנדרסון לרשימת הגיגולים החמים בעולם, ואחר כך נעלמה מהרשימה. הוחלפה. שאקירה וסלינה גומז נכנסו לנעליה (וג'נט ג'קסון לחזייתה) באופן זמני, עד למינוי מחליפה קבועה. ב־2014 נתן העולם קביעות בתפקיד לקים קרדשיאן, ובהמשך צורפה לה הסגנית ונערת החן ניקי מינאז'. ב־2017 חזרה ישראל לנפק עור לגויים, וגל גדות התמקמה סמוך לצמרת הגיגולים החמים, מבלי לפגוע בזכויות קרדשיאן את מינאז'.

 

 

מה זה אומר, שאיבדנו את פמלה והרווחנו את קרדשיאן? חוקרים עשויים להציע שמדובר בהוכחה אמפירית לאופן שבו עבר העולם, בהעדפותיו העקרוניות, מהעליונים לתחתונים – מחזה לישבן – ממצא שבהחלט משיק לרוח התקופה, עם בית לבן שבו מכהן נשיא שהמלצותיו בעניין אחיזת נשים ידועות.

 

אבל עזבו; תראו במה אנחנו מתעסקים, בשעה שהחיפושים החמים בגוגל, משנת 2001 עד 2017, מלמדים אותנו כל כך הרבה יותר על דברים שאנחנו יודעים עליהם כבר כמעט הכל; למשל שבשנת 2005 התמקמה בראש רשימת החיפושים החמים מילת החיפוש הסתומה לחלוטין – מבחינת הילד בן התשע שלי – "מייספייס". ב־2006 היא ירדה למקום השני. ב־2007 היא נעלמה שלא על מנת לחזור, אבל במקום השלישי צצה מילת חיפוש חדשה – "פייסבוק". פרופ' יובל נח הררי לא היה מקצר את תולדות האנושות – לפחות בתקופה שבה מדובר – באופן יעיל יותר.

 

כי זה הסיפור: החיפושים השנתיים החמים ביותר בגוגל – אלה שעלו באחוזים הניכרים ביותר ביחס לשנה הקודמת – הם הסיפור. סיפורה של האנושות – המערבית לפחות – בכל שנה נוספת. תרכיז דחוס להבהיל, נטול ניואנסים, של מה שכולנו היינו מוכרחים לדעת בשנה נתונה כדי להיות מסוגלים לקום בבוקר ולהבין איפה, לעזאזל, אנחנו חיים. טיוטה ראשונה לחלוטין של ההיסטוריה, כפי שנהגו לומר על העיתונות ב־200 שנותיה היפות הראשונות.

 

מקום ראשון בישראל ב-2017: אמיר פרישר גוטמן | צילום: באדיבות ערוץ 10

 

אם מוכרחים ללמוד משהו מהטרנדים השנתיים האלה, אני מניח שמלבד הידרדרותו ההיסטורית של העולם מן הפח אל התחת, אפשר לדבר על התקצרותה המתמשכת של תשומת הלב, על הקצב של הפרעת הקשב; כי הרשימות השנתיות האלה מלאות בוואן־היט־וונדרז – אנשים ונושאים שהגיעו למרכזו המוחלט של השיח העולמי בשנה אחת ונעלמו ממנו מיד אחריה (קובי בריאנט, 2003; שרה פיילין, 2008; פוקושימה, 2011; קייט מידלטון, 2012; פוקימון גו, 2016 – והרשימה עוד עצומה), והרבה פחות להיטים ששרדו ברשימה לאורך שנים (פייסבוק, אייפון, הארי פוטר). העולם מדפדף הלאה במהירות בלתי נתפסת. לשתי רשימות עשרת הגיגולים החמים ביותר של 2014 ו־2015, למשל, אין אפילו פריט אחד במשותף. עברנו הלאה בכל האגפים.

 

ישראל היא, כמובן, לא דוגמה לכלום; בקושי לעצמה. אנחנו עדיין רואים טלוויזיה, בעיקר באינטרנט. "האח הגדול", "כוכב נולד", "עספור", "רמזור", "החברים של נאור", "אקס פקטור", "הבורר", "תאג"ד" – כל צמרת הגיגולים הישראלית, בכל שנה, כוללת עודף מחשיד של מותגים טלוויזיוניים (השיא נרשם ב־2011, אז היו שבעה מתוך עשרת החיפושים החמים ביותר שמות של תוכניות). מה קורה, אנשים? מרגישים שחסר לכם מידע משמעותי על "תאג"ד"? חוששים שזה יהיה בבחינה?

 

נדמה שתשומת הלב הישראלית עדיין מוכתבת במידה רבה ממה שזכייניות טלוויזיה – חלקן בוראות לעצמן ייקומים אקטואליים שלמים משלהן – בוחרות להכתיב. כוחן בתודעה הציבורית עדיין עצום. פוליטיקה – ישראלית או עולמית – לא דחופה לנו מספיק כדי לחפש עוד, שלא לדבר על העובדה שכאשר זה מגיע, נניח, לאורן חזן ודוד ביטן, סביר שהיינו מעדיפים לדעת אפילו פחות.

 

מהצד משתחלים חיפושים שרק ישראל יכולה: פיקוד העורף ב־2014 לרגל "צוק איתן", לוחות הזמנים של אגד עם הגעתה לגיל אי־העמידה, טודו בום, שרון פרי, וכמובן – איך לצאת בזול: עלי אקספרס, גרופון, קודי. צר עולמנו כפרובינציה מזרח־תיכונית בצד הפחות אופנתי של הגלקסיה.

 

מקום ראשון בישראל ב-2005: סודוקו | צילום: שאטרסטוק

 

ולא שהעולם דובר האנגלית מיוצג כאן במיטבו או אפילו ברובו. כי בסופו של דבר, חיפושי גוגל החמים הם אולי סיפור – אבל הם רחוקים מלהיות כל הסיפור. למעשה, החיפושים החמים הם אולי החלק הפחות מעניין, ובעיקר היותר־צפוי, של תרבות המערב והצייטגייסט העכשווי; הם רק מרכזו המדויק, ההמוני ביותר, של המיינסטרים. הסיפור האמיתי הוא, כרגיל, בצדדים. ואז בשוליים. ואז מאחור, בזנב הארוך, האינסופי, של כל מה שהאנושות, או לפחות המפץ הגדול של חלקיקיה, עשויה להתעניין בו. תנו לי להציץ בעשרת החיפושים שבין המקום ה־340 ל־350, או במקום ה־780 ואילך, וסביר שיהיה מעניין, מחדֵש ובוודאי מרגש יותר.

 

אבל בצמרת אתם נידונים להתעסק עם קים קרדשיאן ושלומית מלכה, וגוגל הוא עדיין הדרך היחידה המוכרת לאדם שאיננו קניה ווסט או יהודה לוי לצאת איתן, לפחות מהבית. נתוני 2018 עדיין לא כאן, אבל אתם הרי יודעים ששוקובו, גומיגם, סטפן ואתגר הנינג'ה בפנים. ספרו לי משהו שאני לא יודע – נדמה לי שזו הייתה מטרתה המקורית של גוגל. עשרים שנה שהם כאן, ואי־אפשר לומר שלא למדנו כלום; למדנו המון, על קרוב לשום דבר. ושכחנו, ונמשיך לשכוח, הכל. גוגל הוא עכשיו הזיכרון שלנו.

 

יזכור גוגל את פמלה אנדרסון. אנחנו נמשיך לחפש את הזיכרון המוגדל הבא.

פורסם לראשונה 08.09.18, 18:49

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים