שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השעון מתקתק ונשות הפירורים נותרות מאחור
    נשים בכל גיל הופכות לכנועות וצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן. בינתיים השנים עוברות ודבר לא משתנה. טור אורח

    שלוש נשים יושבות על ספה (צילום: Shutterstock)
    נשות הפירורים. מסתפקות במועט מגיל צעיר(צילום: Shutterstock)
     

    יש מיעוט אחד גדול בעולם, לא גדול, ענק, שלא מדברים עליו. למיעוט הזה, המסתפקות במועט, הנשים מהצד היושבות בחלון וסורקות שיערן, אני קוראת נשות הפירורים. אין מאפיינים סוציו-אקונומיים או גיאוגרפיים למיעוט הזה. הנשים המשתייכות אליו הן מכל השכבות, מהעשירון התחתון ועד העליון, בעלות שתי שנות לימוד ובעלות עשרה תארים אקדמיים, וגם בנות כל גיל מ-15 ועד 85.

     

    הסיבה שלא כותבים עליהן ולא מזכירים אותן היא כי להיות מלקטת פירורים או מסתפקת במועט זו פאדיחת-על. יותר מכך, אף אישה שמשתייכת למגזר הזה לא תודה בכך בחיים. הן מוצאות צידוקים להיותן חברות במסדר האחיות המביך, וחושבות שידן על העליונה ושהן חופשיות לנפשן לעשות כרצונן. איך הן הגיעו לשם? מחמש סיבות עיקריות:

     

    1. נשים לרוב לא מוכנות להסתפק בבעלי השכלה נמוכה מהן, בזמן שלגברים זה לא ממש משנה.

     

    2. לגברים יש מנעד רחב יותר לבחירה: גבר בן 40 יכול בקלות לפרוץ בהורה עם בת 25, בזמן שהמקרים ההפוכים הם נדירים, נקודתיים ומאכלסים כתבות מוסף וסרטים תיעודיים.

     

    3. ריבוי נשים מקובל בתרבות, גם המערבית, גם המזרחית, גם באפריקה, גם באמריקה, גם במזרח התיכון וגם במזרח אירופה. לא מדובר בנישואים על הנייר אלא במצב בפועל. אבל כשאנחנו במערב שומעים על המתרחש במזרח אנחנו מצקצקים. בעוד שמה ההבדל בעצם? הרי בפועל המצב זהה. כן, נשים מרובות גברים קיימות גם כן, יש אפילו ממלכת נשים, בני המוסו בסין! ויש פוליאמוריה! אבל כל התופעות הללו הן בשוליים של השוליים.

     

    4. נשים לא מעטות מתמקדות בקריירה בשנות העשרים והשלושים שלהן על חשבון הצד החברתי/זוגי/פריוני, ואז, בפתחו של העשור החמישי לחייהן השוקקים הן עומדות בפני שוקת שבורה. הגברים בני גילן התחתנו, התגרשו וכבר מטופלים בסטודנטית בת 23 כבת זוג.

     

    5. נשים בכל גיל הופכות לכנועות וצייתניות: הוא לא יכול, הוא עסוק, הוא עובד קשה, הוא עוד לא החליט, הוא מתוסבך, הוא מבולבל, קשה לו עם עצמו אבל הוא נשבע שאני אהבת חייו ושאר קשקושי-קשקושים. אז הן יושבות בחלון וצובעות שיערן.

     

    למה הן מסכימות להסתפק במועט מגיל צעיר? אין לי מושג. ומה, אין נשים שסתם רוצות ליהנות מיחסים עם גברים ללא שום מחויבות מצדם? יש, בנסיבות מסוימות, לתקופות קצובות אבל לא כדרך חיים. וזהו כנראה ההבדל הגדול בין נשים לגברים. מכאן שיש הרבה מאוד נשים פנויות בעולם שאין להן בן זוג קבוע לצורך משק בית משותף ו/או גידול ילדים ו/או כדי לחלוק עמו את עשרות השנים שלנו על פני האדמה. אלו נשים עצמאיות, משכילות, נאות ומטופחות, והן מחפשות.

     

    בגיל הפריון הן מחפשות ממש עד השנייה האחרונה וגם אחריה אב לילדיהן העתידיים. נשים רבות מאוד, משכילות עד מאוד, לא יודעות כלום על עקומת הפריון, על תפקודי גופן. כלום. הן משוכנעות כי ראו כתבה בטלוויזיה, שגם בגיל שישים יוכלו להפוך לאמהות ביולוגיות. קורע לב לראות ולשמוע אותן. פריון הנשים שונה מזה של הגברים. אי אפשר להתעלם מכך, על אף הרפתקנותו של המדע המתקדם.

     

    חלק אחר מבין הפנויות הוא הגרושות. גם הן לא מוכנות לוותר על פרק ב' מהמם. ולמה שיוותרו? הן התחתנו לפני חמש-עשר-עשרים-שלושים שנה, חשבו שזה לנצח אבל טולטלו ע"י מציאות זו או אחרת. וכעת, נרגשות ומאושרות מהחופש ומהחיים החדשים המצפים להן, הן מכווננות לדבר הבא ובטוחות שהוא אוטוטו יגיע. אבל הן לא מבינות לאיזה קרב הן יוצאות.

     

    שרון שחף על נשים שמבטלות את עצמן

    שרון שחף על נשים שמבטלות את עצמן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מלחמת המינים בלונה פארק הרווקים

    יש בעולם שוק של המוני נשים משכמן ומעלה והרבה פחות גברים המתאימים להן. או שהם נשואים, או שהם גרושים ואז כאמור יש להם מנעד בחירה-חיפוש-מציאה רחב פי 3 לפחות מזה של הנשים. במובן זה שוויון הזכויות, ההשכלה והעצמאות הכלכלית לכאורה לא שינו דבר ביחסי גברים-נשים. למה? כי גרושים, אלמנים ורווקים מסוחררים מהלונה פארק הנשי, המנצנץ והאינסופי, ופעמים רבות גם ירצו באישה הצעירה מהם ב-10-20-30 שנה.

     

    מה גם שהציווי הביולוגי של הגברים הוא לפזר את זרעם ככל שאפשר. הציווי הביולוגי של הנשים שואף לקנן יחד עם עזר כנגד. אני מדברת בהכללה רבתי על המודל ההטרוסקסואלי. וברור שלא כל אישה צריכה ללדת ולא כל קשר צריך להסתיים בנישואים. אני מתכוונת רק לרצון הכמעט מוחלט לחלוק את החיים או לפחות חלק ניכר מהם עם מישהו. אלא שבאופן פרדוקסלי, השאיפה לביחד המסוים והבלתי אפשרי הופכת את הנשים המוצלחות פלוס הללו למסתפקות במועט. "במועט" זה רומן עם גבר נשוי, שגם הוא מאוד מוצלח אלא שהוא קצת נשוי, טפו עליו. ואם הוא לא נשוי הוא מג'נגל בין כמה נשים, רק כי הוא יכול (אבל גם אם הוא נשוי הוא לא פעם מג'נגל בין כמה נשים כי הוא יכול).

     

    אותן נשות פירורים שמסתפקות במועט מסכימות לעסקת החבילה עם הנשוי ו/או עם המג'נגל. הן מוכנות לפגוש אותו לפי תכתיביו, יכולתו וצרכיו: רק פעם בשבוע כי הוא נורא עסוק, או פעם בחודש או פעם בשלושה חודשים. הן מאמינות שיצליחו לגאול אותו מזרועות המפלצת המתנכרת לה הוא נשוי בעל כורחו (זה מה שהוא מספר להן) מחד, או לאלף את המג'נגל הרווק בזכות חד-פעמיותן מאידך. הן רק לא יודעות שיש עוד כמה הכי מוצלחות כמוהן, ושבתנאי השוק הנוכחיים, מצבן הוא לא מהמשופרים.

     

    זהו המיעוט הענק של נשות הפירורים המסתפקות במועט, הממ"טיות. הן מוכנות לגבר לפי שעה, גבר נשוי או לא, גבר שמסביר להן שהוא לא פנוי בראשון-שני-שלישי-רביעי-שישי-שבת, אבל יש לו שעתיים בחמישי בין שתיים לארבע ושתי דקות ולכן ממש כדאי לה להתאים את עצמה כי אחרת הם לא ייפגשו עוד שלושה שבועות וחצי.

     

    הפירורים האחרונים בבופה

    כמובן שאיש לא אוסר על מלקטת הפירורים לחפש את האחד איתו תוכל לרוץ בכל שעות היממה, 365 ימים בשנה, או למצוא הרפתקאות לבינתיים עד שההוא יתפנה. אבל נשים, אחרי שמצאו את המושלם לכאורה, את זה שאין שום סיכוי שיהיה איתן לנצח, לא ממש ששות לחפש מישהו לעשות איתו ילד או לחלוק איתו את חשבונות החשמל, וגם ההרפתקניות בסוף תמיד ירצו יותר מהגבר שלכאורה משמש להן רק לשעשוע חלקי (וברור שאני מכלילה).

    אישה עצובה מסתכלת על המצלמה (צילום: Shutterstock)
    אין שום סיבה שתמתיני למה שלא יקרה לעולם(צילום: Shutterstock)
     

    בסופו של דבר, ככל שיש פחות גברים המוכנים להתחייב לאישה אחת, כך יש יותר מסתפקות במועט. והן, נשות הצד, מלקטות הפירורים, שגבן משתוחח לאטו מרוב חיפושים על הקרקע אחר עוד פירור ועוד פירור, לעולם לא יודו בכך. הו לא. לא בפני עצמן ואפילו לא בפני חברותיהן הטובות, להן הן חופרות עמוקות בסוגיית "כשהוא אומר לי כן, למה הוא מתכוון?". המ"פאית היא אישה מאמינה. מאמינה בכל מאודה. היא מאמינה שיום יבוא והצלופח החמקמק יהיה שלה. שיום יבוא והיא לא תהיה לבד 360 ימים בשנה. בינתיים היא מסתפקת בפירורים בעוד הוא בולס בתאוותנות את כל הבופה.

     

    חבל, חבל על הממתינות. לא מגיע להן להיות נשות פירורים, אין שום סיבה שימתינו למה שלא יקרה לעולם. עדיף שיניחו את הריגושים לכאורה, את החלומות באספמיה ואת האמונה התמימה שהכול יסתדר ויום אחד הן יוכלו לפסוע יד ביד אחרי ארוחת שבת עם המושלם על חוף הים. לא ולא. הוא יישאר עם רעייתו, דבק בג'ינגוליו.

     

    גם את הפנויים לכאורה, הבלתי מחויבים, לא תצליחו למסמר מתישהו. לא. שפע ההזדמנויות שיש להם והמודעות לכך שהם יקרי מציאות בשוק המטורף, מסחררים אותם. תמיד, הם יודעים, יהיו נשות פירורים שיסתפקו בכמה טיפות במקום בכוס מלאה. החיים חולפים במהירות מסחררת. לצמצם שנת חיים של 365 ימים לחמישה ימים קסומים, ללגום את האושר בו אתן חפצות בקשית זה ממש לא סבבה. למרות שנדמה לכן שכן.

     

    שנה טובה.

     

    דבורית שרגל היא עיתונאית לשעבר ויוצרת קולנוע תיעודי בהווה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים