לפחות לא הייתי הגרושה היחידה בשולחן

חג ראשון שאני בלי הילדה. אני בורחת לחבר בתל אביב, שותה, שוכחת ומקיאה, כי חוץ מהרבה אלכוהול לא הכנסתי פירור לגוף כל היום. לראש השנה ההוא הצלחתי להגיע בכוחות לא ברורים, באיחור לא ממש אופנתי ובג'ינס, כי להחליף לשמלה חגיגית היה כבר יותר מדי מוגזם במצבי. את היום ההוא אני לא אשכח לעולם. בעיקר לא אשכח איך החבר הזה, שלימים קיבל את כינויו 'היזיז שלי', הציל אותי כי אף אחד לא יכול להכין אותך לערב חג ראשון בלי הגוזל שלך. זה לבד שאי אפשר להכיל בכלל.

לטורים הקודמים של אחת פלוס:

נשים, תפסיקו לפסול גברים גרושים

די לפחד. אם הוא יבגוד בך את כבר תרגישי

יש אשליה בתקופה הראשונה שאחרי הגירושים שהעולם נפתח בפניך. את מאוד מחוזרת, יוצאת שוב לדייטים או למסיבות, ומרעננת את החיים כמו בפרסומת לתחבושות היגייניות. הייתי בטוחה שתוך שנה לכל היותר אחבק כבר בן זוג, ואם הילדה לא תשב לידי בשולחן החג, לפחות ישב שם בחור אחד חדש שיאהב אותי. זה כמובן לא קרה. אז בינתיים אני יושבת בארוחות החג – פעם עם הילדה שלי ופעם לבדי, כשהסבב מתחיל בראש השנה. מי שנמצא עם הילדה בערב ראש השנה הוא בסבב הדפוק באותה שנה. מצד אחד, את פותחת את השנה עם היקר לך מכל, כך שבאמת יכולה להיות לך הרגשה של שנה טובה בפתח, ומצד שני את יודעת שבשנה הבאה זה יתחלף.

שלום לכל הגרושים החדשים, טוב שבאתם(צילום: Shutterstock)

אתם מבינים? אני חוגגת עצמאות עם הילדה אחת לשנתיים. בפעם הראשונה שהייתי איתה ביום העצמאות אחרי הגירושים היא היתה רק בת שלוש, פעוטה קטנה שמפחדת מזיקוקים. בפעם השנייה היא היתה כבר בת חמש וזה היה עולם אחר. היא כבר הרימה את העיניים לשמיים בהתרגשות והתיזה ספריי קצף לכל עבר. חגגנו מלאות אושר, אבל לכל חג יש מוצאי חג ואיתו בא העצב שבפעם הבאה אחווה איתה את הילדות המחודשת שלי רק כשהיא תהיה בת שבע. מעניין איך זה ירגיש עם ילדה בת שבע.

אחת לשנתיים אני גם חוזרת אחורה עשור שלם לימי הרווקות. מי אמר שאין דבר כזה מכונת זמן? אני יכולה לצאת למסיבה בערב יום העצמאות כמו פעם, ובכיפור אני מעבירה את הצום בשינה רצופה, בזמן שכל החברות הנשואות מתזזות סביב הילדים הקטנים, שגם בכיפור הם לרגע לא נחים. אבל האמת היא שמאז שאני אימא אני מבינה שלחגים יש משמעות רק כשיש ילדים. להיות בארוחת חג בלעדיהם זה חסר טעם. ברור שהסוכה היא בשבילם וקריאת ההגדה היא בשבילם, וגם עצם זה שאנחנו שם זה בשבילם. אלא שאין לי איך לברוח מארוחת החג כשאני בלעדיה, הרי גם ההורים שלי רוצים את הילדה שלהם לידם, גם אם מזמן אני כבר לא מחפשת את האפיקומן.

אז אני מפנטזת על להיות בחו"ל כי זה תירוץ ממש מקובל, אבל החברות הגרושות האחרות שלי אף פעם לא בסבב הנכון איתי. הנשואות בשולחן החג ובן זוג – טוב, את זה סיכמנו כבר שאין לי, ולבד אני לא אסע. כי אם יש משהו יותר גרוע מארוחת חג לבד זה חו"ל לבד בזמן של ארוחת החג. אבל הרגע הכי קשה הוא דווקא הרגע שלפני המפגש המשפחתי. אני ממוסמרת לספה בסלון, כמו מסרבת לצאת מהבית. אין לי חשק לעשות הצגה שמחה. גם תמיד מתנגנת ברדיו איזו קלאסיקה ישראלית שגורמת לי להתחרט על האופטימיות שהיתה לי כשאיפרתי את העיניים רק כמה דקות לפני כן. התסריט ידוע מראש, ואחרי מספר דקות של בכי חסר מעצורים אני מתעשתת.

מה שווה החג אם ילדתי איננה לידי?(צילום: Shutterstock)

אחר כך אני מתאפרת שוב, אך הפעם לא בשם היופי, אלא כאמצעי מניעה שיוודא שלא אעז לבכות שוב, ומוסיפה חיוך שקרן. מנסה לשדר עסקים כרגיל, אבל בתוכי יש כאב פנטום, משהו נעקר מבפנים. הרי כשהילדה יוצאת מהבית, נשאבת ממנו השמחה ובי מתמלאת הריקנות. כמו גוף חסר חוליות, אין בי עמוד שדרה, אני רגישה ושבירה.

אני גם יודעת שאף אחד בשולחן לא קונה את החיוכים שלי. שכולם יודעים שאני צוחקת צחוק מופרז לא בגלל היין שאני לוגמת בלי הפסקה, אלא רק כדי להחניק את הדמעות. מרוב שהיא חסרה לי, אני מביאה את הנוכחות שלה לשולחן בדמיוני, ולא מפסיקה לדבר עליה. כל הדודים שומעים על מה שהיא עשתה לפני יומיים או בשנה שעברה, ועל דברים שאמרה לי לאחרונה לפני השינה.

אני חושבת על הילדה הקטנה הזו שנגזר עליה לחגוג כל פעם בלי הורה אחד, וכמה זה בוודאי קשה בשבילה לראות אצל כולם ליד השולחן שני הורים ביחד. אפילו על אבא שלה אני חושבת בזמן הארוחה, תוהה אילו מבטים הוא מקבל וכיצד הוא מגיב אליהם. הלוואי שגרושים היו יודעים פשוט לחגוג ביחד עם הילדים.

שלוש שנים עברו מאז החג הראשון בלעדיה, ובינתיים עוד גרושים נוספו לשולחן החג. בשבילי זו כבר חצי נחמה. אני כבר לא לבד פה, ואני כבר לא חריגה. גם היזיז עדיין בתמונה, ואיך אומר דודו טסה? "בסוף מתרגלים להכול". גם לחגים בלעדיה.