על מסלול ההמראה של אחד מבסיסי חיל האוויר, בשעת ערב מוקדמת, כשהשמש עומדת להיעלם, ניצבת זקופה בסרבל בצבע חאקי סגן י'.
היא לא עומדת שם לבד. כלומר, על מסלול ההמראה אין כרגע אף אחד, מלבד צלם העיתון שמתעד את הרגע. ובכל זאת מאחוריה מורשת משפחתית מפוארת של טייסים, שספק אם יש עוד כמוה בישראל.
י', שקיבלה כנפיים לפני כארבעה חודשים, היא דור שלישי למסיימי קורס טיס — שושלת שמתחילה בסוף שנות ה־50, עוברת ברבים מהמבצעים והמלחמות שידעה המדינה, ובהם מלחמת יום הכיפורים, ומגיעה עד הסגן בת ה־23.
סבא של של י', תא"ל עמוס עמיר ז"ל, סגן מפקד חיל האוויר לשעבר, הוא אחד מ"אלופי ההפלות" של צה"ל, ושימש בתפקיד בכיר במלחמת יום הכיפורים; הדוד ג' הוא טייס קרב במילואים; ואבא שלה, רס"ן ע', הוא טייס מסוק במילואים.
ניכר על סגן י' — שינקה משלבים מוקדמים של חייה את הסיפורים על הסב, טייס הקרב המיתולוגי — שרחבת המטוסים היא אזור נוחות מבחינתה. היא מנופפת לשלום להוריה זהר ו־ע', שצופים בה מהצד ומתקשים להסתיר את התרגשותם. ורק דבר אחד מעיב על השמחה המשפחתית: העובדה כי תא"ל עמיר, שהלך לעולמו בגיל 81, לפני כשנתיים, לא זכה לראות את נכדתו מסיימת את קורס הטיס.
"סבא ליווה אותי מרגע הגיוס כפרח טיס, ובמשך כל השנה הראשונה של הקורס", מספרת י'. "בכל פעם ששיתפתי אותו בחוויות שלי משם הוא מאוד התרגש. סבא סיים קורס טיס 60 שנה לפניי, והאווירה אז הייתה אחרת לגמרי".
תני דוגמה.
"היה לנו למשל שבוע ניווטים ביער יתיר, שנמצא במדרונות הדרומיים של הר חברון. כשסיפרתי לסבא, הוא נזכר בניווטים שלו. סבא תיאר איך הם היו עושים מעשי קונדס, כמו לתפוס טרמפים חלק מהדרך, ואיך הם שברו את החוקים ועשו צחוקים. הרגשתי שהוא ממש נהנה לדבר על זה, וכאילו מתעורר לחיים. חבל לי שהוא לא הספיק להיות לצידי בטקס הסיום".
זה היה חלום שלו או החלום שלך לקבל את הכנפיים?
סגן י' מחייכת. "לא ראיתי בי כממשיכת דרכו. לא גדלתי בבסיסים של חיל האוויר כמו אמא שלי ואחיה, ולא חשבתי להתגייס לקורס טיס. ההורים שלי תמיד אמרו לי, 'תבחרי מה שתרצי'. אז עשיתי בתיכון בגרויות בתיאטרון ובספורט, ואחרי שנת שירות בהדרכה בכפר נוער בדרום, כשהגיע הצו הראשון, חשבתי להיות מדריכת ספורט בצבא".
אז מה "השתבש"?
"הגעתי לקורס הזה במקרה. הגיעו אליי מיונים לקורס טיס. התייעצתי עם אחי הגדול נדב, שהיה בקורס ונפל אחרי קצת פחות משנה, והוא עודד אותי ללכת על זה. הגעתי לשם בלי לכוון למערך או לתפקיד מסוים, הייתי פתוחה לכל מה שיבוא. גם לא חשבתי לרגע שאעבור, כי לפי הסטטיסטיקה מעט מאוד מצליחים, אבל אמרתי לעצמי, 'נתגלגל ונראה'".
ומתי הבנת את המשמעות המשפחתית של הבחירה שלך?
"זה יישמע קצת מצחיק, אבל האמת היא שהבנתי רק אחרי שהתגייסתי לקורס. הכרתי את אבא שלי כרופא — זה המקצוע שלו באזרחות, ואת סבא שלי בתור סבא. לא הייתי מודעת לכל התפקידים שהוא מילא. זה היה עולם שלא הייתי חשופה אליו קודם. אפילו לא ידעתי מה ההבדל בין מטוס קרב למטוס תובלה".
נחיתה למלחמה
סגן י' היא מכוננת, לוחמת צוות אוויר האמונה על תפעול מטוסי תובלה מסוג C-130 הרקולס (או קרנף). היא משרתת בטייסת 131, טייסת "אבירי הציפור הצהובה", שהוקמה ב־14 באוקטובר 1973, היום התשיעי למלחמת יום הכיפורים. היה זה בעקבות קליטת 12 מטוסי C-130 שהוצאו מסדר הכוחות של חיל האוויר האמריקאי, ונמסרו לחיל האוויר הישראלי כסיוע מלחמתי.
הקרנפים נכנסו מיד למעגל הלחימה: תחילה ביצעו "רכבת אווירית" להעברת נגמ"שים לסיני, ובימים שבאו אחר כך ביצעו 26 גיחות נוספות להובלת כוח אדם וציוד ולפינוי נפגעים.
מי ששימש באותם ימים כראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר, והיה שותף בין היתר לתכנון אותן גיחות, הוא תא"ל עמוס עמיר, כאמור סבה המנוח של סגן י'.
אף ש־45 שנים חלפו מאז, ילדיו של עמיר ז"ל זוכרים היטב את אותם ימי מלחמה. זמן קצר קודם, ערב ראש השנה, חזרה ארצה המשפחה — ההורים עמוס ורחל והילדים רני, ג' וזהר (אמה של י') — אחרי שהות בארצות־הברית.
"גרנו שם שנה וחצי לצורך לימודי התואר השני של אבא במכללת הצי האמריקאי", נזכר הבן הבכור רני. "מספר שבועות לפני שחזרנו לישראל, מפקד חיל האוויר דאז, האלוף בני פלד, הציע לאבא את תפקיד ראש מחלקת המבצעים של חיל האוויר".
"אבא שמח", נזכרת זהר. "אחרי יומיים־שלושה של התארגנות בארץ, שבמהלכם חזרנו לדירה שלנו בהרצליה, הוא התייצב לחפיפה לתפקיד עם גיורא רם־פורמן".
רני: "זה היה עשרה ימים לפני המלחמה. ועדיין בחיל האוויר הייתה תכונה של מלחמה, הם ידעו שתפרוץ".
זהר: "ביום הכיפורים, שבת, תשע בבוקר, אמא ענתה לטלפון שקרא לאבא להתייצב ב'בור' בקריה. לא ראינו אותו כמעט כל תקופת המלחמה. אני זוכרת את עצמי במקלט, בוכה בעיקר".
רני: "ראינו אותו אחת לכמה ימים כשהיה בא להתגלח, להתקלח ולהחליף בגדים".
הבור בקריה לא היה המקום שבו עמיר באמת רצה להיות בזמן המלחמה. הסב, שבמהלך שירותו הפיל שבעה מטוסי אויב, היה להוט לחבור גם עכשיו לחבריו לטייסת שבקדמת הקרב. זה לא קרה. "הוצמדתי בפקודה אישית של מפקד החיל לראש המבצעים", כתב עמיר בספרו "אש בשמים". "בקשתי לעזוב את 'הבור' וללכת לטוס בטייסת הפנטומים שלי בעבר - סורבה".
רני: "היה לאבא תסכול מסוים מכך. מצד שני, הוא כבר החל בחפיפה והבין את גודל אחריות התפקיד שלו - לשבת במרכז העצבי של חיל האוויר ומשם לנהל את הפעולות המבצעיות בשטח. הייתי בן 13. אני זוכר שיום אחד הוא חזר הביתה, הרגיע אותי ואמר שהעניינים בשליטה, 'והנה אריק שרון כבר מתכנן את חציית התעלה'".
לקראת סופה של המלחמה עמיר כבר כיהן בפועל כראש מחלקת המבצעים - לאחר שגיורא רם־פורמן הוזעק לפקד על בסיס רמת דוד, כנף 1.
מוטי חבקוק, ראש תחום היסטוריה ומידע בחיל האוויר, מספר כי "בארבעת הימים האחרונים של המלחמה עמיר השלים את מבצעי תקיפות סוללות הטילים של המצרים בפורט סעיד, קנטרה, איסמאעיליה וסואץ. הוא השיג למעשה את חופש הפעולה האווירי המלא בימים אלה, מה שזירז בפועל את הפסקת האש".
אלוף בסנדלים
במהלך המפגש סגן י' גומעת את סיפורי הקרב על הסב המנוח. "בסוף שלוש השנים שלי פה אני מחכה לרגע שלי, למבצע הראשון", היא אומרת. לסבא שלה זה לקח ארבע שנים מהרגע שהתגייס ב־1954, ועד שסיים בהצטיינות קורס טיס. בשנים שבאו אחר כך השתתף כטייס קרב באין־ספור גיחות מבצעיות ובקרבות אוויר.
"הרגע הזה של מפגש עם מטוס קרב אויב, המאבק איתו והפלתו, הוא בוודאי שיא בעוצמה הרגשית ובסיפוק", אמר עמיר ז"ל לפני 15 שנה בראיון לביטאון חיל האוויר. "כמובן שיש פה גם מאבק בין איש אחד לאיש שני או בין צוות אחד לצוות שני - מאבק של חיים ומוות. יש רק אדם אחד שיוכל לספר על הקרב. השני כבר לא יוכל לספר עליו".
לתואר "אלוף ההפלות" זכה לאחר שבמלחמת ששת הימים הפיל מטוס אויב סורי, ובמלחמת ההתשה, בעת שפיקד על טייסת עטלף, הפיל שישה מטוסים מצריים.
כשנשאל אז על תחושתו בעת הפלת מטוס, השיב: "הדבר הכי בולט הוא היובש בגרון. זה נובע מנשימה מוגברת ומתצרוכת חמצן גבוהה - תופעה פיזיולוגית לגמרי. בזמן הקרב אתה לא שם לב לזה, אבל כשהכל מסתיים אתה מרגיש שהגרון יבש ומחוספס, ומת לשים לגימת מים בפה".
רני: "הסיפור הכי מצחיק עליו הוא יירוט מפציץ מצרי באפריל 1970, בבגדי ספורט וסנדלים. אבא היה אז במנוחה בבסיס. כשהודיעו בקשר שיש אירוע, הוא עלה לאוויר כמו שהוא, ויירט מפציץ מצרי בסיני, רגע לפני שזה חזר למצרים.
"הייתי אז בכיתה ה', וגרנו בבסיס. כשאבא חזר הביתה וראה אותי משחק עם דגמים של מטוסי הפלסטיק שלי, הוא לקח את הדגם של המפציץ שהפיל: איליושין IL28, והראה לי עליו איך זה קרה, איך הוא בא מאחוריו ותקע לו טיל במנוע".
מאוחר יותר, כאמור, עמיר יצא עם משפחתו ללימודים בארה"ב, ואחרי שכיהן כראש מחלקת המבצעים, מילא שלל תפקידים: מפקד חצור, מפקד תל נוף, ראש להק אוויר. את שירותו סיים בדרגת תת־אלוף לאחר שכיהן כסגן מפקד חיל האוויר.
"סבא מאוד רצה להיות מפקד חיל אוויר", אומרת סג"ן י'. ואמה זהר מתארת כיצד "נכנס הביתה, מלא בתחושת עלבון כשלא מונה. הוא אמר לאמי, 'קמתי, הצדעתי ועזבתי את החדר'. אבא היה משוכנע שהתפקיד מגיע לו, וזמן קצר אחרי שעמוס לפידות נכנס לתפקיד, אבא פרש".
וסגן י' מסכמת: "סיפרו לי שסבא היה קשוח. אני הכרתי אותו בתקופה הרכה שלו, לעת זקנה. אני זוכרת את הארוחות אצלו, או את הישיבה איתו בבתי קפה, אפילו עם חברות שבאו אליו לפעמים. הוא בהחלט חסר".
הבת של המפקד
עמיר ז"ל היה הטייס הראשון במשפחה. אחריו התגייס לחיל האוויר בנו ג', שמשרת כטייס F-16 במילואים.
"כשאחי היה בקורס טיס הוא נתפס על שבירת שמירה", נזכרת זהר. "המפקד תפס אותו ישן ושלח אותו לשבוע במחבוש. אבא שהיה אז ראש מטה בחיל האוויר לא התערב לטובתו. הוא רק כתב לו מכתב תומך: 'מה שלא יהיה - אני איתך'.
"דמייני לך בכיר בחיל האוויר שהבן שלו נתפס על דבר שמעיפים בגללו לכלא, ובכל זאת הוא לא התערב", מוסיף ע', אביה של י'.
זהר, שנולדה ב־1968 בבסיס תל נוף, שירתה גם היא בחיל האוויר. "זה היה הכי טבעי, אבל כנראה לא בשבילי. הייתי פקידת מבצעים בטייסת, אחת הגרועות", היא מפרטת כיצד חטפה ריתוק אחרי שעשתה פדיחה בהקצאת תדרים למטוסים. "בפעם אחרת", היא מוסיפה, "שכחתי לתת טיסה מרמון לתל־אביב לאחד הטייסים. פשוט השארתי אותו בבסיס. הייתי גרועה אז העבירו אותי לטייסת פחות קרבית ופחות מבצעית".
בבסיס רמון הכירה זהר את ע', אז טייס מסוק קרב, שעושה כעת מילואים ביחידת החילוץ 669. "סיימתי שירות קבע כטייס ואחרי שהשתחררתי הלכתי ללמוד רפואה", ע' מספר. "כדי לממן את הלימודים, כל קיץ הייתי עושה שלושה חודשי שירות בבסיס רמון. זהר הייתה שם. כשהיא עלתה למטוס כדי לספור את האנשים מתוקף תפקידה, ישר סימנתי אותה, אבל לא היה לי אומץ לפנות אליה. התחבטתי, שלחתי שליחים כדי לברר. כשהבנתי מי זה אבא שלה, קפאתי מיד. רק ביום האחרון של השירות אמרתי לעצמי, 'עכשיו או לעולם לא', ונתתי לה פתק ביד עם מספר הטלפון שלי".
זהר: "התחמקתי ממנו, ואז יום אחד הוא צילצל אליי בשבת ואמר, 'אני מתחת לבית שלך', והשאר היסטוריה".
איך אבא שלך הגיב?
"אמרתי לו, 'זה ע', טייס מסוק קרב'. אבא אמר, 'אלה הטייסים הכי טובים בחיל האוויר".
ע': "במשך ארבע וחצי שנים לא החלפתי איתו יותר משניים־שלושה משפטים. פחדתי ממנו, רציתי להיראות טוב בעיניו. הוא היה סגן מפקד חיל האוויר, ואני אחרון החיילים שלו".
"פשוט זרמתי"
סגן י', כאמור, היא החוליה הבאה בשרשרת המשפחתית, דור שלישי לבוגרי קורס טיס. "היא תותחית", אומר עליה הדוד רני, "היה לי ברור שהיא תעבור את הקורס. היא חזקה באופי, אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה, אמביציוזית, ויש לה גם כושר גופני מעולה. היא תגיע לאן שתרצה".
את קורס הטיס החלו 11 בנות. שלוש בלבד, ובהן י', סיימו אותו בהצלחה. "הקורס עצמו היה מאוד מאתגר, אבל גם כיפי", מספרת י'. "הייתה הפרדה בין בנים לבנות, אבל כולם עשו את אותם תכנים. בניגוד לאחרים בקורס שעבורם זה היה ברמת 'להיות או לחדול', אני לא התרגשתי. לא נתתי לזה יותר מדי חשיבות, פשוט זרמתי. רק אחרי שנה הבנתי שזה מה שאני רוצה".
"לא הרבה מגיעים אל התפקיד הזה, ואני הגעתי", היא ממשיכה, ומתארת כיצד עם הזמן החלה לפתח "חדוות טיסה".
סגן י' משרתת כאמור כמכוננת טיסה. "זה תפקיד חשוב", היא אומרת. "מטוסי התובלה, שמעבירים ציוד ואנשים במלחמה, מסוגלים להגיע למקומות מאוד רחוקים, כמעט על כל נקודה בגלובוס. המכוננת צריכה להכיר את כל מערכות המטוס מרמת הבורג והזיז. בלי מכונן טיסה המטוס לא עולה לאוויר, הוא חלק מצוות האוויר בקוקפיט".
התאכזבת שלא שובצת כטייסת קרב כמו בני משפחה אחרים שלך?
"אני חושבת שכל אחד מהמערכים עושה דברים מדהימים בחיל - בין אם זה במטוס קרב, במסוקים או בתובלה. אני גאה להיות חלק מטייסת 131".
