"השוטר הטוב" בגרסה האמריקנית לא דומה למקור אבל חביבה

עכשיו, כשהיא כבר לא צריכה ללכוד את תשומת הלב הציבורית עם סדרות יוצאות דופן, כשהיא השלימה את המהלך מהאחות הקטנה והנודניקית של הכבלים והברודקאסט לענקית הסטרימינג הבינלאומית, שכל מה שנשאר לה זה להישען אחורה ולצבור עוד מנויים, נטפליקס יכולה להרשות לעצמה לחזור למקורות של הטלוויזיה. או במילים אחרות, לנוסחאות המסורתיות שפונות לקהל הרחב. אחת כזאת היא "השוטר הטוב", סיטקום בלשי שמחזיר את הצופים לזרועותיו של טוני דנזה ("מי הבוס") וביתר שאת.

היא אומנם נושאת את אותו השם ונטפליקס רכשה את הזכויות מהיוצרים הישראלים של "השוטר הטוב" עם יובל סמו, אבל אל תצפו לשום דימיון בין הסדרות. נקודת ההשקה היחידה היא שבשתיהן מככב איש חוק (בגרסה האמריקנית הוא בלש) שמאוד נאמן למשטרה, בדרכו, וגם יש לו אבא. טוני דנזה הוא טוני קרסו, בלש בדימוס שנהג להגמיש את החוק עד שנכנס לכלא על רקע מעשי שחיתות מעודנים (דנזה עם התפקיד החמישי הקרירה שלו בו לדמות שלו קוראים טוני). הבן שלו הוא טוני קרוסו ג'וניור (טי.ג'יי), שניסה ליפול כמה שיותר רחוק מהעץ והפך לבלש הכי ישר ומהוגן במערב. בקיצור, חננה.

טוני דנזה גונב את ההצגה

בכל פרק מפענח קרוסו ג'וניור איזו חקירת משטרה סבוכה – אבל לא סבוכה מדי – שבאורח פלא תמיד קשורה לאבא שלו. אם זה דרך חוט הטבור העלילתי או

שאבא שלו פשוט תורם לטובתו של כישורי הבלשות שלו, כי זה שהוא היה מושחת לא אומר שהוא לא ידע לבלש. העובדה ששניהם גרים יחד (כי אבא קרוסו משוחרר על תנאי) רק מעצימה את ההבדלים ביניהם. בניגוד לגרסה הישראלית אין ספק שדנזה בתפקיד קרוסו האב הוא כוכב הסדרה.

בעצם "השוטר הטוב" היא שעטנז של קומדיה עכשווית ככל שזה נוגע לקצב, פאנצ'ים ורפרנסים, אבל מבחינת מורכבות העלילה, מקוריות או הליכה לקצה היא סדרה שהייתה משתלבת בקלות בלוח השידורים שניים-שלושה עשורים אחורה. היא קלילה, חמודה בדרכה, לא תצריך מכם שום מאמץ בצפייה ובהתאמה לא תשאיר אחריה כל משקע. היא מוצלחת כפילר, לרגעים בהם אתם מעוניינים להתמסר דווקא לצפיה לא מחייבת, וממלאת את תפקידה כעוד אריח בפסיפס הענק של נטפליקס על המסך שלכם.