זה לא הגיוני
אין טעם להתלונן על מזג האוויר, אבל אתם יודעים שמתישהו יהיה פה חם מדי בשביל, פחות או יותר, הכל
לא, אתם לא מבינים כמה חם היה.
אין דרך להסביר כמה חם היה – הייתם צריכים להיות שם. בעצם הייתם שם, לא? הייתם פה בסוכות? עם הילדים? בלעדיהם? לא חשוב, אז אתם יודעים. אבל במקום שבו אני הייתי בסוכות, היו כמה ימים שבהם בלילה היה חם יותר מאשר ביום – אני קיד יו נוט – וביום היה חם יותר מאשר כל שנה בקריירה של גל גדות.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
היינו בעין־גדי, בקיצור. היה סוכות. וזה הדבר האחרון שאני זוכר, דוקטור.
אבל כבר בדרך לבית ההארחה – המקסים, יש לומר. בריכה יפה, חדר אוכל ותמחור סטנדרטי של מלון יוקרה במנהטן בשיא העונה – לא יכולתי שלא להתמקד, שוב ושוב, במד הטמפרטורה החיצונית של המכונית. יצאנו לדרך בטמפרטורה גוש־דנית שגרתית של 32 מעלות, וככל שירדנו דרומה העסק הלך ואיבד שליטה. 35 מעלות. 37. "הגעת ליעד", הודיע ווייז, ואני גללתי בעצבנות ולא מצאתי שהכנסתי שום יעד בשם "39 מעלות". אפליקציה ארורה.
מה אני עושה פה עם הילדים במזג אוויר כזה? עזבו, מה אני עושה עם עצמי? ובכן, האמת היא שאין שום דבר שאפשר לעשות מלבד להגיד לעצמכם, "איך הם חיים פה ככה?" "למה הם חיים פה ככה?" ו"וואו, עוד ארמדיל כחול מעופף! או שזו עוד הזיית חום?"
מדי בוקר הלכנו לבריכה – הגענו בפורמט שלולית – ומדי ערב ישבנו, פעולה שגרמה לנו להזיע קשות, וחשבנו אם לקחת את הילדים למחרת לטיול קצר רק כדי למנוע מהם פצעי לחץ מרוב שכיבה על מיטותיהם עם אייפדים. נחל ערוגות? נחל דוד? נחל רענן ויובליו? אבל הבנו שלא רק שזה יהיה לא אחראי מבחינה בטיחותית לנסות לטייל בשמש של 38 מעלות, אלא שזה גם יהיה לא אחראי ברמה ההורית, כי הילדים יהרגו אותנו מרוב זיעה וצרחות, ואז הם יישארו בלי הורים.
אז אי־אפשר.
לפיכך ישבנו, התכסינו בשמיכה של הטבע – זבובים צמריריים – ואיפשרנו לילדינו להעביר שלושה ימים רצופים מחייהם כשהם משוכנעים שמתו והגיעו לגן עדן, שבו, בדיוק כמו שתיארו לעצמם, אפשר פשוט לשכב כל היום על מיטות במזגן ולשחק במסכים.
זה לא בדיוק מה שדמיינו כשחשבנו על חופשה – לעזאזל, לשחק באייפד הם יכולים גם בבית וזה לא עולה לנו כלום ללילה, מלבד כמה מיליונים ל־30 שנות משכנתה – אבל באמת שלא היה לנו שום רעיון אחר מה לעשות איתם ב־38 מעלות.
"זה לא הגיוני, החום הזה", אמרנו לעצמנו, אבל איכשהו אני מניח שזו לא הייתה הפעם האחרונה שלנו בחופשה ישראלית שהיא מפל – שלא לומר מפץ – התנור. כי מזג האוויר הישראלי – כמו הימין והשמאל כאן – הולך והופך קיצוני. הוא לא היחיד, כמובן – בכל העולם האקלים רוקד עכשיו את הטראמפ – אבל ישראל, ספציפית, לא רק מתייבשת (אגב, ים המלח נסוג במהירות כזו שהייתם חושבים שמתנחלים כבר יקימו בו מאחזים כדי למנוע פינוי סופי), אלא גם מורתחת, מטוגנת ומוגשת לשולחן מבעבעת.
ולא, זה לא הגיוני, החום הזה. למעשה, אם הסתובבתם הקיץ ברחבי ישראל – אבל ממש ברחביה, לא במזגניה – אתם כבר יודעים שהרבה יותר מאיום ביטחוני, דמוגרפי או חברתי, ישראל מאוימת על ידי הסיכוי הממשי שמתישהו יהיה פה פשוט חם מדי. להכל.
"בקיץ היו פה גם 50 מעלות", אמר לי אחד מחברי הקיבוץ בעין־גדי. וכששאלתי מה הם עשו בתגובה, הוא ענה לי, "המשכנו לחיות".
כמובן. השאלה היא עד כמה, ועד מתי, אפשר יהיה לסבול את זה. כי מדי אוגוסט־ספטמבר, אתם יודעים, רכבת אווירית של ישראלים ממלטת מכאן את מי שיכולים ומשאירה מאחור את הנידונים לבישול. ואני יודע – כל כך יודע – שאני עושה את הבלתי אפשרי ומתלונן פה על מזג האוויר, ותכף אני גם בטח אאשים את הממשלה, אבל בואו; הגיע הזמן להסתכל על המציאות דרך משקפיים שאדים מכסים אותם רוב הזמן בגלל הפרשי הטמפרטורה שבין המזגן לבחוץ – ולהגיד את מה שכולנו אומרים: שזה לא הגיוני, החום הזה.
ושלא פעם, בעיקר בספטמבר, מתעורר בי געגוע עצום למשהו שמעולם לא באמת חוויתי: שלכת. ואני לא מדבר על כמה זרדים שנושרים בתוקפנות מאיזה עץ אורן, אלא על שלכת ניו־אינגלנדית כזו, עם עלים זהובים, ימים מתקצרים, אוויר מתפצח וקרירות המבשרת על התקרבותו של חורף ממשי. אני מתגעגע לחיים שמעולם לא היו לי – חיים במקום שהטבע מכתיב לו ארבע עונות, ושסתיו מסמן בו חילופי צבע ממשיים ולא רק צניחת טמפרטורה ל – אפילו – 27 מעלות.
מרוב געגועים לחיים שמעולם לא חייתי, פיתחתי לי לאחרונה תחביב מוזר להמשיך לבדוק את התחזית השבועית בערים שבהן ביקרתי ועדיין מופיעות לי באפליקציה בנייד. ובכן, בלונדון השבוע ינוע בין 12 ל־21 מעלות, עם שמש ועננים לחלופין. מושלם. בניו־יורק תהיה שמש כל השבוע, עם 17 עד 26 מעלות. אפילו טוב יותר.
ותל־אביב? 31 מעלות, תודה. עין־גדי? התקררות: 34 מעלות.
כן, אני שומע ביציעים את "אז תעזוב כבר" וגם את "זאת ארץ הבחירה", ואני איתכם – רק שאין לי יותר מדי בחירה בקשר לזה: בלונדון לא באמת ייתנו לי להישאר מעבר לשלושת חודשי ויזת התייר, וכמו שאמר לי לאחרונה אדם מצליח מאוד שבחר להישאר בישראל: "אני פשוט לא מסוגל לגור במקום שאני מרגיש בו זר".
צודק. ובכל זאת, חם פה מדי. חם ברמה אכזרית. ואני יודע שבלונדון, חודשיים מעכשיו, יהיה קר וגשום מדי. ובניו־יורק יהיה חורף קשה וארוך מדי. לכל מקום יש את דפיקויות האקלים שלו, ובכל זאת, הנה שאלה: איפה יש, בעצם, הכי הרבה ימים נעימים בשנה? וב"נעימים" אני מתכוון לכל טמפרטורה אנושית שנעה בין 18 ל־26 מעלות, עם אחוזי לחות שאינם עולים על 40 ועם כמה שפחות ימי מירי רגב.
האינטרנט טוען שזה די קרוב אלינו – יוון, ספרד, פורטוגל, צרפת, מלטה – אבל גם די רחוק: ניו־זילנד, קוסטה־ריקה, ארגנטינה. אלה המקומות הכי נעימים בעולם מבחינה אקלימית. אז אני שם לי את הרשימה הזו בצד לעתיד כלשהו, כי בהווה, די ברור לי שגם אחרי שנעבור לפורטוגל ובחוץ ילבלב סתיו מוזהב, הילדים שלי עדיין ישכבו על הספה עם האייפד ויתעקשו שנטייל בלעדיהם, כי חם מדי.
