אשליית הדו־קיום
אזור התעשייה ברקן שבו התרחש אתמול הפיגוע הנורא הוא לא מקום כל כך מיוחד. ביהודה ושומרון חיים זה לצד זה יהודים וערבים שפוגשים אחד את השני בשלל הזדמנויות: בנסיעה באוטובוס, בקניות בסופרמרקט וגם לא פעם במקומות העבודה. אין גדר הפרדה בין יהודים לערבים ביו"ש ולא יכולה להיות גדר כזו. החיים זה לצד זה הם השגרה של האזור כבר קרוב ליובל שנים ואין בזה שום דבר חריג, מדהים או מוזר. ככה זה.
החיים של שתי אוכלוסיות עוינות זו לצד זו עלולים להטעות. יש בכוחם לגרום לאנשים שוחרי טוב לשגות בדמיונות מנותקים מהמציאות על "דו־קיום" בין יהודים לערבים מתוך כבוד הדדי ושיתוף פעולה. היומיום המשותף יוצר אשליה, כי הרי איש איננו מסוגל להסתכל על האדם היושב לצידו באוטובוס בסיומו של יום עבודה, או על זה שעומד לפניו בתור בסופרמרקט, ולדמיין אויב. התחושה הפשוטה היא של חוויה אנושית משותפת, מקרבת ומחברת לבבות. כל זה נכון שבעתיים כשמדובר על חברים לעבודה, שנמצאים זה עם זה שעןות רבות ומפתחים כמעט באופן בלתי נמנע יחסי ידידות על רקע אישי.
אבל זו אשליה מסוכנת. אין כאן סתם שתי אוכלוסיות שחיות זו לצד זו. מה שמפעפע מתחת לפני השטח בכל רגע, בכל דקה, זו מלחמה. זו אולי נשמעת אמירה מרחיקת לכת, אבל מי שמוכן להביט על המציאות בעיניים פקוחות מבין שזה תיאור אמיתי.
כבר קרוב ל־150 שנה, מאז ניצניה של שיבת ציון המודרנית לארץ ישראל, מתחוללת כאן מלחמה לחיים ולמוות על הארץ. במשך כל התקופה הזו היו תמיד מי שהחזיקו בהשקפת עולם אופטימית, והאמינו בכל ליבם באפשרות של דו־קיום אמיתי. האשליה של אפשרות לדו־קיום איננה עניין פוליטי בהכרח. היא נפוצה בימין כמעט כמו בשמאל, פשוט כי היא כה קוסמת. אבל המציאות מעידה שברגע המבחן היא תמיד מתנפצת.
הרצח הנורא במפעל בברקן הוא קריאת השכמה מהאשליות שאנחנו מספרים לעצמנו. מה שיש כאן הוא מאבק קשה, שאלה לא יהיו קורבנותיו האחרונים. אשליות לא יביאו אותנו לשום מקום, רק הכרה בצורך להמשיך ולהיאבק על זכותו של העם היהודי לחיות בארץ. כשמבינים שזה המצב, מבינים שמאבק צריך לנהל כמו מאבק: ביד קשה, תוך יצירת הרתעה, תוך סימון ברור של האויב - ובלי פנטזיות על פתרונות קסם של אהבה, אחווה ודו־קיום עכשיו.
