הדייט המבאס הגיע לארוחת השבת שלי

אחרי עשרות שבתות בביצה הדתית במרכז, נעניתי סוף כל סוף להזמנה של חברתי להצטרף לעונג שבת בירושלים. זה לא שאני לא מכירה את עיר הבירה, פשוט יצא שבשנים האחרונות הגבולות הגיאוגרפים שלי נעו בין בני ברק לתל אביב, ובהתאם לכך רוב ההיכרויות והחברויות שנוצרו בחיי השתייכו למי שהתגורר שם.

"תקשיבי לסיפור ההזוי הזה", היא פתחה בפניי כשצעדנו יחד בשבילים הפסטורליים של שכונת נחלאות. "יש שתי בנות דוסיות, והן רבו. ובגלל שהן לא מסוגלות לראות יותר אחת את השנייה, החבורה הקבועה שלהן החליטה לעשות מחווה עבורן וליצור שתי סעודות שבת. כל זה בשביל שהן לא יצטרכו לשבת יחד". ואוו, למה זה מרגיש לי כמו פרק מתוך טלנובלה ממש גרועה?

אם יש משהו שאני ממש שונאת בלהיות חלק מהמגזר הדתי, זה שאם את יוצאת עם מישהו, מתישהו בחייך את עלולה להיתקל בו שוב. אין שום אופציה להתחמק כי הוא תמיד יהיה שם. פעם יצאתי עם בחור שחזר בתשובה. לא התאים לי להמשיך את הקשר כי הרגשתי שאנחנו מדברים בשפה שונה לחלוטין. כמובן שאחרי הפרידה הוא הגיע לאותה סעודת צהריים בשבת, אליה גם אני הוזמנתי. מכירים את הרגעים האלה שבא לכם שהאדמה תבלע אתכם, ואתם ממהרים לפתוח את הסמארטפון כדי שיציל אתכם מהסיטואציה החברתית הלא נעימה שבדיוק נוצרה? אז זהו, שפה אין לי שום דרך להתחמק מהבחור כי אין לי טלפון נייד בשבת.

אפרת קרסנר. בשבת אין סמארטפון שיציל אותך(צילום: איריס פולישוק)

הבחור המדובר בחר להתיישב מולי, אבל במרחק סביר ממני. אני דאגתי לפטפט כל אותה העת עם החברים שהיו סביבי, ובעיקר להתעלם ממנו. לשמחתי, המשימה הושלמה בהצלחה כשהוא יצא משם עם חבריו מוקדם יחסית. הוקל לי. מתברר שבנים רודפים אותי מהמרכז עד לעיר הבירה, ובארוחה הפעם שוב פגשתי מישהו מהעבר, הפעם בחור שיצא איתי לדייט אחד בתל אביב. עוד דוס שאוהב לכתוב ולערוך טקסטים. לתומי הייתי בטוחה שיש בינינו הרבה מן המשותף, אבל כשהפגישה הסתיימה והוא ליווה אותי לתחנה, היה רגע של שקט ואז הוא אמר לי "טוב, זה ממש לא מתאים". הייתי המומה. "מה לא מתאים? לא הבנתי", השבתי. "לא מתאים שניפגש יותר!", הוא הוסיף בנחרצות, ועזב.

כמה כיף להיפגש שוב. הסתכלתי עליו כשהוא בחר לשבת בצד השני של השולחן, ואני המשכתי לשוחח עם חברתי. הפעם אני הייתי זו שיצאה מוקדם מהארוחה, אבל היה לי תירוץ – לא הרגשתי טוב. הירושלמים הסטלנים האלה ערכו את הארוחה בחוץ, בקור המקפיא של אוקטובר. כמה דקות מאוחר יותר, בזמן שהתהלכתי בסמטאות, חשבתי לעצמי כיצד הגעתי למצב שאני מתנהגת כמו דמות בסדרה 'סרוגים', ואיך כשהסדרה הזו יצאה לפני עשור הייתי בטוחה שכל הרווקים הדתיים שמוצגים בה בררנים. אני? אני בחיים לא אגיע למצב הזה בו אחפש רווקים כמוני שיעבירו לי את הזמן בשבת, חשבתי באותם ימים. אבל השנים עברו והנה – הפכתי לכזאת. ולא רק זה, גם למדתי לערוך את כל הטקס המסורתי בעצמי, בלי להסתמך על גבר שיקדש בשולחן השבת.

"'סרוגים'? הצחקת אותי", אמרה לי אחת הבנות שאירחה אותי בדירה שלה. "כשהסדרה הזו יצאה ב-2008, כמעט ולא התעסקו במיניות. אם היו מצלמים אותה היום, ב-2018, זה היה נראה יותר כמו 'סקס והעיר'". הבנות שישבו איתנו התפקעו מצחוק, ולא יכולתי שלא להסכים איתה. "אז מה, את אומרת שהדתיים בירושלים הפכו לתל אביבים?", שאלתי. "זה לא בדיוק תל אביב, כי שם כולם מדברים על מה שהם עושים". "אז מה ההבדל?" ניסיתי להבין. "ההבדל הוא שבירושלים זה בשושו ומסתירים", היא העידה. "אבל המעשים הם אותם מעשים".

אחרי שהארוחה הסתיימה יצאנו לטייל בגן סאקר, שנמצא ממש קרוב אלינו. בערך שעתיים לפני צאת שבת יש אזור מסוים בפארק שמתמלא ברווקים ורווקות דתיים, מעין סצנת הכרויות טיפוסית שמתרחשת שם מדי שבת. העפתי מבט קל על מי המשתתפים בהכרות המוזרה הזו על הדשא, ותהיתי מה חילונים שעוברים שם חושבים עליי ועליהם מהצד.

"את רואה את הבחור שם במרכז?", חברתי העירה את תשומת ליבי. באמצע המעגל עמד גבר צעיר וגבוה בעל עיניים כחולות ובוהקות. "הוא ממש הטיפוס שלי", אמרה. האמת? הוא לא עניין אותי כל כך. התחשק לי לרגע להסתכל ולבחון את כולם, ולהבין מה הסיפור של כל הקבוצה הזו שהתאספה כאן - כמה שיברונות לב כל מי שהגיע לפה חווה כבר, מה הם מחפשים בבני זוג, ולמה זה הפך למקום כל כך חשוב?

לאחר שקיעת השמש וצאת השבת, מצאתי את עצמי מזנקת במהירות האור אל האוטובוס הישיר הראשון לעיר החטאים. "הסתדרת?", סימסה לי חברה נוספת שנסעה גם כן למרכז, אבל יצאה באיחור. אחר כך היא הוסיפה "הבחור החתיך שראינו היום בגן עזר לי עכשיו להעלות את המזוודה לאוטובוס". מעולם לא תפסתי מחתיכים, אבל לפחות הוא היה ג'נטלמן.