עדיף ערבי שלא שר ונותן פייט מאשר זורק סרט קפטן

דאבור. כיאל. סבע. טואטחה. נאתכו. חמישה שחקנים "לא יהודים" נמצאים בהרכב וברוטציה של הנבחרת. מה האחוז שלהם באוכלוסיה, לעומת זאת? בטח לא חמישים אחוז. וזה לא מקרי. זה רק עניין של מנטליות. בעוד השחקן הישראלי הממוצע עסוק בתדמית שלו באינסטגרם, בבחורות יפות, בבילוי שלו אחרי המשחק, ובחוזה באירופה שם יחיה עוד יותר את החיים הטובים ויתאכזב לגלות שצריך להתאמץ יותר בשביל זה, השחקן הערבי חי את החיים, מזיע על המגרש, נלחם על אפודת ההרכב, רוצה סטייל מוחמד סלאח המצרי להשיג חוזה מכובד באירופה ולהישאר שם, לסיים שם את הקריירה! ולהגשים חלום!

וגם בנבחרת - השחקן הערבי רואה בזה מקפצה, אתגר, אפילו שהדגל וההמנון אולי פחות מייצגים אותו (לדעתי, גם משפט זה אינו נכון לאור קיומו של דור שחקנים ישראלים מפונק וחלש אופי, וליגה שמתקיימת רק בזכות זרים לא רעים שמגיעים לפה, וספונסרים).

דיא סבע ובירם כיאל (צילום: ראובן שוורץ)

לא בכדי הנבחרת גילתה בקמפיין הזה עד עכשיו ווינריות שלא זכורה גם לוותיקים שבינינו. לא בכדי אנחנו משיגים תוצאות גם במשחקים בהם אנחנו נחותים. חצי מהשחקנים בהרכב הם שחקנים צנועים, גברים אמיתיים, לא חוגגים אחרי השער כאילו זכו באליפות העולם, וגם לא נכנסים לדיפרסיה נוראית עם ספיגת שער. קצת מזכיר את הכדורגלן הישראלי של פעם, לפני שהמדינה שלנו התכערה בשילוב הלא מחמיא של פינוק ונהנתנות עם שנאה וגזענות.

ייאמר שתופעת המאניה דפרסיה של הכדורגלן הישראלי בנבחרת נעלמה גם בזכות הגרלת המשחקים. לא עוד משחק מול סן מרינו (ניצחון 0:4 קלאסי שמיד אחריו בילוי במועדון וחיוכים כאילו מי ישמע), ושבוע לאחר מכן תבוסה בבית לספרד (3:0, בו התגלינו במערומינו, צעקות בין השחקנים, הטחת האשמות בחדר ההלבשה, צליבה של המאמן, ירידה לקרקע הכואבת). הפעם נתקלנו בארבעה משחקים עם נבחרות שוות כוחות, וזה מאפשר לנו לקבל פרופרציות. ותוסיפו לזה שגם ככה האגו יושב היכן שהוא צריך לשבת, וקיבלנו נבחרת לוחמת ועקבית במשך 90 דקות. וכשמעל כל אלה מנצח מאמן אוסטרי חייכן וכריזמטי, הרי לכם מתכון מעולה לנבחרת שאולי הפעם תעשה סופסוף את הבלתי ייאמן, ותעלה לטורניר גדול.

טוב, נסחפנו. לנצח בסקוטלנד? אפילו להוציא תיקו? אם זה יקרה, זו באמת תהיה אמירה שתעיד יותר מהכול שהבעיה של הכדורגלן הישראלי הייתה הבעיה של מדינה שלמה: אגו נפוח. אבל מה שבטוח, זה שלפחות אני מעדיף שחקן ערבי שנלחם על המגרש ומביא למדינה שלנו תוצאות, גם אם הוא לא שר את ההמנון, מאשר קפטן נבחרת שמרוויח מיליונים בליגה הסינית חסרת המשמעות, ש-70 דקות אחרי ששר את ההמנון הלאומי בגרון ניחר, זורק את סרט הקפטן על הדשא בהפגנתיות דוחה, כאילו שלא הגיוני להחליף אותו כשהוא לא טוב והתוצאה אז על לוח התוצאות מצביעה על תבוסה.