"לא נשמתי מרוב בכי": סדרות טורקיות הן ההתמכרות החדשה

כתבת: נינה פוקס, צילום: טל שחר, עריכה: גל וולינץ, יותם קצור

עלילות פתלתלות, פאתוס ודמעות. המון דמעות. הטלנובלות, ז'אנר מושמץ מצד אחד וממכר מצד שני, הן חלק מהמסך הישראלי כבר לא מעט זמן. בתחילת שנות ה-90 היו אלה "סלסטה", "אנטונלה" ו"נאנו", שהעניקו לעם היושב בציון שיעור בספרדית שימשיך איתו עד ימי "קטנטנות". הטלוויזיה הפכה רב ערוצית באותם ימים וקהל הצופים לא ידע את נפשו מרוב שפע - בין סדרות דרמה לנוער כמו "בוורלי הילס 90210" וסיטקומים כמו "מרפי בראון", כולן תוצרת ארצות הברית, בלטו הטלנובלות הארגנטינאיות בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטבו ברמודס.

שובה של הטלנובלה - ועכשיו בטורקית. "אמא"(צילום מסך)

בעשור הראשון של שנות האלפיים הטלנובלה עשתה עלייה. "לגעת באושר", "לחיי האהבה", ובהמשך "טלנובלה בע"מ", "האלופה" וגרורותיהן. עבור השחקנים הישראלים זו הייתה הזדמנות כלכלית נהדרת (גם במחיר ימי צילום אינטנסיביים ובלתי נגמרים), עבור קהל צופי הטלוויזיה המקומיים מדובר היה בהתמכרות חדשה כחול-לבן.

גל הטלנובלות העבריות דעך בסופו של דבר, והותיר את צופיו להתמכר לריאליטי, ריאליטי ועוד ריאליטי. הרגלי הצפייה הישראליים, חשבנו, השתנו מאז. הצופה הממוצע בארץ זקוק ליותר מעלילה מלאת תהפוכות ומשחק על בלוטות הרגש. ואז הגיע הכיבוש הטורקי.

שגרירים מושפלים ופרובוקציות ארדואניות בצד, לו היה תוכן טלוויזיוני מדד לתקינות יחסים בין מדינות, ניתן היה לקבוע שישראל וטורקיה מעולם לא היו קרובות יותר. טלנובלות טורקיות כמו "אמא" (Anne) ו"הכלה מאיסטנבול" עושות יחסי ציבור מצוינים בזכות עלילות סוחטות דמעות שגורמות לצופים לסלוח על השפה הלא קלה לעיכול.

מתוך "אמא"

"אמא" נחשבת לממכרת במיוחד בקרב הקהל המקומי. הסיפור שלה עקלקל ומופרך, כנהוג בז'אנר. זיינפ היא צלמת מתחילה ומורה מחליפה, שננטשה על ידי אמה בפארק כשהייתה ילדה. בבית הספר שבו היא מלמדת היא פוגשת את מלק, תלמידה ממשפחה קשה שמעבירה את לילותיה בישיבה ליד כנסייה בחברת ארנב המחמד שלה.

בעקבות פגישה מקרית מגלה זיינפ סימני אלימות על גופה של הילדה (שמצידה לא מנדבת מידע על המתרחש בביתה), ולאחר שהיא מוצאת אותה בהמשך מושלכת בתוך שקית זבל (בסצנה די מזעזעת) השתיים מזייפות את מותה של הילדה, משנות את שמה לטורנה ונוסעות לאיסטנבול.

בכך מותירה מלק מאחור את אמה המרושעת שולה ואת ג'נגיז, אביה החורג שמסרסר באמה ובשלב מסוים אף הורג את הארנב שלה כעונש. ג'נגיז ושולה עוברים בהמשך לעבוד במועדון באיסטנבול, ומתחילים לחשוד כי מי שחטף את בתם היא למעשה המורה שלה, ולתמונה העצובה הזו נכנסת גם אישה אלמונית טובת לב שמסייעת לזיינפ ומלק. זו תתגלה בהמשך כאמה הביולוגית של זיינפ. כן, ההיא שזנחה אותה בפארק לפני שנים. מוגזם? תגידו זאת לישראלים שגומעים בשקיקה כל פרק, טוויסט או מהלך עלילתי. והם נמצאים ממש כאן בינינו.

מבוססת על סדרה יפנית. "אמא"(צילום מסך)

"אמא" הטורקית היא אדפטציה לסדרה יפנית. הפופולריות של סדרת המקור בארץ מולדתה הביאה לכך שהיא שודרה בין היתר בסינגפור, הונג קונג וברוסיה, ומלבד טורקיה גם בדרום קוריאה עלתה גרסה מקומית. מעריציה אוהבים לציין שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, אך האמירה הזו לא מדויקת. "אמא" - לפחות בגרסתה הטורקית, מבוססת על תופעה שקיימת בקרב משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך - הזנחת ילדים והתעללות.

"הרבה חברות שלי צפו בסדרה, נשאבו אליה ואמרו לי שאני חייבת להתחיל. זה ממכר", מספרת ענבל (33) מתל אביב. "גם אמא שלי צופה  אדוקה ואבא שלי נדבק בזה לאחרונה". כמו רבים, גם ענבל הייתה חובבת טלנובלות ארגנטינאיות: "הטלנובלה האחרונה שעקבתי אחריה לפני כן הייתה 'בובה פראית'. ב'אמא' יש סיפור עצוב, בוכים מלא. אני פשוט יושבת ובוכה. הטורקית היא שפה איומה, אבל אחרי ששומעים אותה כל כך הרבה מתחילם לקלוט מילים. בעיקר 'אנה', שזה 'אמא'".

ההיסטריה סביב "אמא" וחברותיה היא לא תופעה זניחה. הצצה בקבוצת הפייסבוק העברית "הקבוצה הרשמית לסדרה "אמא" –anne" מגלה קהילה ערה, נשית ברובה, שמונה כמעט 21 אלף חברים ו-למעלה מ-22 אלף עוקבים. כל חבריה מעריצים מושבעים של הסדרה ומנהלים דיאלוג פורה על המתרחש בה.  בקבוצת הזוגיות, המיניות וההעצמה הנשית "סקסי מאמא" התפרסמה לאחר שידור הפרק האחרון (זהירות, ספוילר ) מודעת אבל לדמותו של ג'נגיז, שזכתה לתהודה רבה. בקבוצת הפייסבוק הגברית "אבא פגום" חגגו את שידור פרק הסיום בהבטחה כי בקרוב יקבלו חברי הקבוצה את נשותיהם חזרה.

שמחה וצהלה. מודעת האבל של ג'נגיז(צילום מסך)

בהתאם להצלחה, השחקנים שמשתתפים בסדרות הטורקיות זוכים לפופולריות רבה. עבור גאנסו דרה, השחקנית המובילה את "אמא", מדובר בתפקיד שהחיה את הקריירה שלה אחרי כמה שנים דלות בתפקידים. גם ברן גוקילידיז, השחקנית הצעירה שמגלמת בסדרה את הילדה מלק, זוכה לאהדה עצומה. חשבון האינסטגרם שלה מונה כרגע 584 אלף עוקבים ובגיל 9 היא מלוהקת בארץ מולדתה לסדרות וסרטים. הסדרה הולידה גם ליין שלם של מוצרים נלווים - כולל העגילים, החגורות והבושם שמשמשים את דרה ב"אמא".

"ראיתי את כל הסדרה בשלושה שבועות, את כל 85 הפרקים", מספרת לאה סבן (56) מהרצליה. "לפעמים הייתי רואה שני פרקים ביום ועוד 5-4 פרקים בלילה, אני לא אוהבת לישון. המתח גמר אותי. היו רגעים שלא נשמתי מרוב בכי". סבן, שהוריה נולדו בטורקיה, מספרת על חיבור אישי לעלילה. "בילדות שלי לא זכיתי לקבל חיבוק ואהבה. גדלתי בבית של 20 ילדים. אז מהמקום הזה התחברתי לדמות שידעה כל כך הרבה סבל".

הלהיט התורן. "הכלה מאיסטנבול"(צילום מסך)

"רוב הסדרות והסרטים הטורקיים מבוססים על מציאות", היא אומרת. "הייתה פה הגזמה, אין ספק שלפעמים הסדרה הקצינה סיטואציות, אבל יש בה המון דברים שקורים במציאות, כמו התעללות בילדים". מאז סיומה של "אמא" הספיקה סבן לעבור גם ללהיט התורן "אישה", לא לפני שעצרה ב"הכלה מאיסטנבול", גם אם לא באותה תשוקה ("אני בפרק 57 אבל לא בא לי למשוך, אהבה ורומנטיקה לא מדברות אליי"), והיא לא שוללת צפייה מחודשת. "אני מהמכורות ל'אמא'", היא מצהירה. "אולי כשיתחיל החורף אראה את הכול מהתחלה".

מעורר הזדהות. מתוך "אמא" (צילום מסך)

נציגה משמעותית נוספת של הגל הטורקי היא כאמור "הכלה מאיסטנבול" ("Istanbul Gelin") - שנהנית בארץ מוצאה מפופולריות גדולה אפילו יותר משל "אמא", וממש כמוה, גם היא ניחנה בעלילה שאפשר רק להמציא. הפעם מדובר בסיפור רומנטי - סורייה, מוזיקאית צעירה, עושה את צעדיה הראשונים בעולם המוזיקה וחיה בצנעה באיסטנבול. חייה משתנים כשהיא מתאהבת בפארוק בוראן, איש עסקים עשיר ונאה שמתאהב בה חזרה. השניים מחליטים להתחתן אך אמו של פארוק לא רואה בורייה כלה ראויה, ועושה כל שביכולתה כדי להפריד ביניהם.

החמות לא מרוצה. מתוך "הכלה מאיסטנבול"(צילום מסך)

"אני מתחברת באופן אישי לכמה דברים בסדרה הזו, למשל נושא החמה הרעה והבן המועדף עליה", מספרת מורן לוי (27), גרושה פלוס אחד מהרצליה. "הגרוש שלי היה כזה, עזבתי אותו בגלל אמא שלו". לוי מספרת שסצנות התעללות שונות, כמו זו שבה דואגת האם לשרוף עריסה שעוברת מדור לדור במשפחתה של סורייה, נוגעות לליבה. "אני כועסת על האופן שבו החמה ממררת לה את החיים בעזרת כל מיני תחבולות. זה מרתיח".

בסופו של דבר, אז כמו היום – טלנובלות (ארגנטינאיות, ישראליות או טורקיות)  משחקות על רגש, בעיקר מהסוג שמעורר הזדהות, ומכאן כוח המשיכה שלהן. או כמו שלוי מנסחת זאת - "את מוצאת את עצמך בוכה ומתעצבנת".