שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אהבת חיי או עוד דייט מאכזב? יצאתי לבדוק
    "הוא נשמע מהמם, הוא נראה מהמם, ממה בדיוק אתה פוחד?", היא מנסה להרגיע. "לא יודע, הבילד-אפ כזה גדול ואני שונא להתאכזב". "קובי תסתום ותכתוב לו, 'ברור'", היא מפקדת עליי. "אתה קולט שיש מצב שהיום אתה הולך להכיר את אהבת חייך?"

    זוג גברים צועדים יחד בשביל (צילום: Shutterstock)
    מסמטת האפליקציה החשוכה להיכרות בחיים האמיתיים(צילום: Shutterstock)

    את שגיא אני מכיר בעוד שיחה לילית מנומנמת באפליקציה. אחרי החלפת התמונות והשאלון הקבוע והשבלוני, הוא שואל, "נעבור לוואטסאפ?" ומיד שולח לי מספר טלפון וסמיילי. לרוב אני לא שש להחליף טלפונים, אבל אולי מסקרנות או שמא מנימוס, אני שולח לו את גם את המספר שלי, ואחרי דקה היחסים שלנו עולים שלב ואנחנו נמצאים בממלכת הוואטסאפ.

     

    רק לפני כמה דקות היינו עוד שני בחורים רנדומליים שנפגשו בסמטה וירטואלית חשוכה, אבל כעת עלינו שלב – בחרנו אחד את השני ממאגר בלתי נדלה של פרצופים ופרופילים אקראיים, והחלטנו להעמיק את הקשר ולשמר את חווית הגלישה. העניינים מתחממים, היחסים משתדרגים ואנחנו כבר יושבים בבית קפה וירטואלי לאור נרות האימוג'ים. השיחה בוואטסאפ מקבלת טוויסט כששגיא מספר לי שהוא טס לניו יורק מחר בבוקר לנסיעת עבודה של שבוע. אם כך הדבר, לא ברור לי למה מלכתחילה הגענו לוואטסאפ, אבל הביקור שלו בניו יורק, העיר ששמור לה חלק גדול בליבי ושבעבר גם שימשה לי בית, מצליח לרגש אפילו אותי.

     

    וכך אני מוצא את עצמי מלווה אותו מרגע ההמראה בנתב"ג ועד לשגרת היום-יום הניו-יורקית. הוא מספר לי על פגישות עם לקוחות, שולח לי סלפים מאתרים מרכזיים בעיר, ואני מצידי נותן לו טיפים, שולח אותו למסעדות שוות שאני מכיר בעיר, ובו זמנית מעדכן אותו בשגרת החיים "הסוערת", כאן בישראל. בהמשך הוא מספר לי שאומנם הוא היי-טקיסט אבל בעצם הוא בכלל אמן בנשמה שכותב שירים למגירה, מה שגורם לי לשמוח שהעמקנו את היחסים ולא המשכנו ללכת הלאה בסמטה החשוכה ההיא. בהמשך השבוע שגיא כבר הופך לסוג של טמגוצ'י מודרני עבורי. בדיוק כמו הטמגוצ'י שהיה לי בכיתה ז' ושדאגתי להאכיל אותו, לדבר איתו ולתת לו תשומת לב כדי שיישאר בחיים, כך גם עם שגיא - אני דואג לו, דורש בשלומו, מתעורר איתו בבוקר ונרדם עם שירים מתקתקים שהוא שולח לי בלילה.

     

    אהבת חיי וחבילת טישו

    יום שישי מגיע והטמגוצ'י שלי מבשר לי שהוא נחת בארץ הקודש. הוא אומנם עייף מאוד מהג'ט לג, אבל הוא אומר שהוא רוצה שניפגש כבר היום, מכיוון שמחר אחותו לוקחת אותו להופעת סטנד-אפ. אני מהסס. רגע לפני שמערכת היחסים שלנו הופכת מווירטואלית למציאותית, הבטן שלי קצת מתהפכת, אבל הידידה שנמצאת אצלי ושמעה את כל פרטי האגדה הזאת, חושבת שזה שוב אני והמגנות שלי. "הוא נשמע מהמם, הוא נראה מהמם, ממה בדיוק אתה פוחד?", היא מנסה להרגיע. "לא יודע, הבילד-אפ כזה גדול ואני שונא להתאכזב". היא מתעצבנת: "קובי תסתום ותכתוב לו, 'ברור'", היא מפקדת עליי. "אתה קולט שיש מצב שהיום אתה הולך להכיר את אהבת חייך?"

     

     

    כמה שעות מאוחר יותר, אני נכנס באיחור קל למקום בו קבענו ומזהה את אהבת חיי יושבת על הבר מול קופסת טישו ענקית וכוס מים. "שלום!", הוא קם ונותן לי חיבוק ונשיקה, בזמן שאני תוהה לעצמי למה בתמונות הוא נראה טוב יותר. הוא מתנצל על האלרגיה שתקפה אותו, כנראה מהטיסה. אני פחות מוטרד מהאלרגיה, אלא יותר מקופסת הטישו הענקית על הבר. "נשתה צ'ייסר"? אני שואל כדי לפרק את המבוכה. "לא, לא כדאי, זה לא טוב לי עם האלרגיה הזאת", הוא עונה. "אני אשתה בירה קטנה היום. והזמנתי פיצה, נתחלק".

     

    אני נכנע, שותה צ'ייסר עם הברמנית ומנסה לנהל שיחה עם אהבת חיי תוך כדי עיטושים, קינוחים קולניים וממחטות משומשות שמקיפות את הבר ואת הפיצה. לאט-לאט מסתבר לי שהוא לא באמת חובב אלכוהול כמו שהוא אמר (בירה קטנה?), הקול שלו ממש לא כמו שדמיינתי כשקראתי את ההודעות הרומנטיות שלו, והוא מכריח אותי לקרוא בטלפון שלו שלושה שירים שהוא כתב, שגורמים לי להבין שגם אמן מיוסר הוא לא.

     

    החלום הוורוד ושברו

    אני הולך לשירותים ומתפלל שכשאחזור אהבת חיי כבר לא תהיה שם, אבל היא שם ופניה נפולות: "קובי, בוא שב רגע. אחותי התקשרה אליי עכשיו, אל תשאל. הסטנד-אפ בכלל היום, התבלבלתי בימים, כנראה בגלל הטיסות והכול. אני כל כך מצטער". אכן מזל גדול שהתיישבתי לפני בשורת האיוב הזאת. "די! איזה הזוי!", אני מעמיד פני מופתע. אני שוקל לרגע להיעלב מהשקר הגס הזה, אבל מהר מאוד אני מניח את האגו בצד ומבין שהשקרים האלה הם לטובת שנינו.

     

    הוא משלם, אנחנו נפרדים ואני נשאר להטביע את יגוני עם הברמנית. מאז אותו יום הטמגוצ'י נדם ולא הוחלפה אף מילה נוספת בינינו בוואטסאפ או בכל פלטפורמה אחרת. אני יושב שם על הבר וחושב לעצמי כמה קל להניח את הרצונות והפנטזיות שלי על אדם שאני לא מכיר, לעצב במוחי את כל מה שהייתי רוצה שהוא יהיה. כמה קל לקחת שבלונה, להאדיר אותה, לצבוע אותה ולצייר דמות שבכלל לא קיימת ושרק בניתי במוח שלי. "נעבור לוואטסאפ?" שואלת אותי דמות וירטואלית חדשה ופוטוגנית בסמטה החשוכה של האפליקציה. אני נאנח, מסתפק בלהחזיר סמיילי מגלגל עיניים וחוזר לעולם האמיתי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוסף משפחתי
    קובי סרדס. יצטרך למצוא טמגוצ'י חדש
    צילום: אוסף משפחתי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים