שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות
      האבולוציה של עמדת הסנטר
      התחושה עד לפני כמה שנים הייתה שהגבוהים הקלאסים כבר לא רלוונטים ב־NBA, אלא שלאחרונה הגיע דור חדש שהתאים את עצמו לסגנון המודרני. במקום לענות על דרישות ספציפיות, הם הפכו לשחקנים שלמים יותר שעושים הכל על המגרש. משאק ומינג ועד אמביד וטאונס

      ה-12 ביוני 2002, זהו התאריך שבו נבחר שאקיל אוניל ל-MVP של סדרת הגמר, זו הייתה גם הפעם האחרונה שבה סנטר נבחר לתואר הזה. בעונת 2002/3 הלייקרס הודחו על ידי הספרס בסיבוב השני בפלייאוף. בעונה העוקבת חזרו אוניל והלייקרס לסדרת הגמר רק כדי להפסיד בצורה מהדהדת לפיסטונס הקשוחים. בקיץ שלאחר עונת 2003/4 נשלח הסנטר בטרייד למיאמי היט, בה העביר כמה עונות יפות, אולם היה ברור שהיכולת של הסנטר ששלט ללא עוררין בליגה בחצי העשור הקודם בדעיכה.

       

      בין 2001 ל־2007 נבחרו בבחירה הראשונה בדראפט שישה סנטרים: קוואמה בראון, יאו מינג, דוויט האוורד, אנדרו בוגוט, אנדראה ברניאני וגרג אודן.
      מתוך הרשימה הזו רק בוגוט האוסטרלי השיג טבעת אליפות, אולם לקח חלק מינורי בסדרת הגמר והשפעתו הייתה דלה. למרות שלא הצדיק את בחירתו במקום הראשון בדראפט, הקריירה שלו נחשבת להצלחה ביחס לקריירות של בראון וברניאני, שלא מצאו את מקומם בליגה מתחילת דרכם והפכו לשחקנים משלימים עד שנפלטו. אודן העביר עונת קולג'ים נהדרת באוהיו סטייט, שלאחריה פוטרלנד בחרה בו, אלא שפציעות ברכיים מנעו מהקריירה שלו להתפתח והוא מעולם לא מימש את הפוטנציאל.

       

      ג'ואל אמביד (צילום: רויטרס)
      ג'ואל אמביד(צילום: רויטרס)

       

      לאחר התפרקות שושלות הלייקרס ודעיכתו של שאק הגיעו שנים בהן יאו מינג היה אמור להיות האיש מתחת לסלים. לענק הסיני הייתה הצלחה חלקית שנקטעה עקב ריבוי פציעות ושברי מאמץ ברגליים. הוא נבחר שש פעמים לאולסטאר, אבל השלב הרחוק ביותר אליו הגיע היה חצי גמר המערב. מתוך רשימת הסנטרים שנבחרו ראשונים בדראפט בשנות האלפיים, רק האוורד הצליח להוביל את קבוצתו לסדרת הגמר. זה קרה בעונת 2008/9, בה קבוצתו עשתה את כל הדרך הארוכה כנגד כל הסיכויים אחרי שהדיחה בדרך לשם את בוסטון ואת לברון והקאבס.

       

      דוויט היה השחקן שסביבו הכל נבנה, ההגנה מסביב לטבעת, החסימות, הריבאונד והיכולת לסיים מתחת לסל. המג'יק דאגו להקיף אותו בארבעה קלעים כדי ליצור ריווח בהתקפה ומשחק פיק אנד רול יעיל. בסופו של יום המג'יק הפסידו בגמר ההוא ללייקרס ולא שבו למעמד הזה. בשנתיים שלאחר מכן הוא המשיך לשלוט מתחת לסלים עד שפציעה בגבו פגעה ביכולות האתלטיות שלו ולאחריה לא שב להיות אותו שחקן.

       

      בשנים שלאחר שתי הזכיות הרצופות של הלייקרס חלה מגמת שינוי בליגה. רכזים תפסו את קדמת הבמה וסנטרים שיחקו תפקיד משני בקבוצותיהם. תפקודם הכללי השתנה עקב סגנונות המשחק של הקבוצות המובילות באותן שנים, בין אם מדובר במיאמי של לברון ו-וויד שהתבססה על חדירות מבחוץ וריווח של קלעים ובין אם מדובר בספרס ובווריורס שריווחו את המשחק והתבססו על תנועה ללא כדור ומשחק מסירות עילאי.

       

      בסגנונות הללו לסנטרים קלאסיים לא היה מקום. במידה שהיו מנסים מאמנים לשלבם הם היו תוקעים את השתף ההתקפי, ולכן הסנטרים שבלטו בתקופה זו היו בעלי אוריינטציה הגנתית. לדוגמה: טייסון צ'אנדלר, רוי היברט, דיאנדרה ג'ורדן, מארק גאסול ואנדרה דראמונד, בעוד שמנגד סנטרים לדוגמת ברוק לופז, אל ג'פרסון וגרג מונרו איבדו רלוונטיות עקב איטיותם וחוסר יכולתם להוות עוגן הגנתי.

       

      כאמור, הסנטרים בתקופה זו החזיקו סט יכולות ברור מאוד ומצומצם מאוד. רוב הדרישות היו בצד ההגנתי של המגרש. יציאה טובה אל מהלכי פיק אנד רול וחסימה ושינוי זריקות של היריב מתחת לסל היו אידאליות, בעוד המשותף להם בצד ההתקפי (למעט גאסול שיותר כישרוני משאר הרשימה בצד הזה של המגרש) הוא חוסר יכולתם לייצר נקודות ביעילות עם הגב לסל. רוב התפוקה ההתקפית שלהם הגיעה מריבאונד התקפה (צ'אנדלר, ג'ורדן ודראמונד) או מקליעה מחצי מרחק (היברט וגאסול). ואם נשווה לרגע את הסטטיסטיקות שלהם בעונת השיא מבחינה אישית ביחס לסנטרים ששלטו בליגה בשנות האלפיים (ושלא נשווה אותם לסנטרים האימתניים שהיו בליגה בשנות התשעים), נראה עד כמה תפקידם פחת והשימוש בהם הלך והתמעט.

       

      ניקולה יוקיץ' מטביע (צילום: AP)
      ניקולה יוקיץ' מטביע(צילום: AP)

       

      בעונת השיא של שאקיל הממוצעים שלו היו 29.7 נקודות ב־21.1 זריקות למשחק, עשרה ביקורים על קו העונשים, 13.6 ריבאונדים ו-2.8 חסימות. בעונת השיא של האוורד הוא קלע 22.9 נקודות מ-13.4 זריקות למשחק ו־11.7 זריקות עונשין, הוריד 14.1 ריבאונדים לצד 2.4 חסימות. אף אחד מחמשת הסנטרים לא הגיע ל-20 נקודות בממוצע למשחק בשום עונה.

       

      לפני מספר שנים לא רב, כשגולדן סטייט זכתה באליפות הראשונה שלה בשושלת, היא עשתה זאת כשהוציאה כמעט לחלוטין את הסנטרים מהרוטציה, ועברה לשחק עם דריימונד גרין כסנטר. ההרכב הזה התאים לסגנון המהיר של הקבוצה ועזר לרווח את המשחק עקב העובדה שלא היה שחקן כבד שעומד בצבע ושכל השחקנים יכלו לרוץ את המגרש במהירות ולקלוע מכל הטווחים. הדבר גם איפשר חילופים אוטומטיים בהגנה בלי להיקלע למיסמאצ'ים בעייתיים.

       

      עקב הרכב המוות של גולדן סטייט (והסגנון שהוכתב איתו) וההיצע הנמוך בסנטרים, הייתה תחושה שהעמדה הזו הולכת להיעלם מהליגה. הקבוצות החלו לשחק בקצב מהיר יותר ולהפציץ שלשות. סנטר איכותי נחשב מי שמסוגל להוריד ריבאונדים, להגן על הטבעת ולחסום, לצאת לחסימות ולא להיחשף בצבע. קליעה טובה הייתה בונוס. הסנטרים המובילים פשוט עשו את הפעולות הללו ברמה הגבוהה ביותר, אבל לא היוו עוגן התקפי לקבוצותיהם. הייתה להם עדיין השפעה רבה על המשחק דרך ההגנה והריבאונדים, אך עם זאת הם לא היו השחקנים שקבוצה הולכת אליהם בדקות המכריעות.

       

      התחושה לפני מספר שנים הייתה שסנטרים מאבדים מחשיבותם ומעמדם יפחת עוד ועוד עד שלא יהיו רלוונטים כלל. בשלוש השנים האחרונות הגיע דור חדש של סנטרים, שהתאים את עצמו אל הסגנון החדש במטרה להפוך לחלק דומיננטי ולא להיות חתיכה קטנה בפאזל. במקום לענות על דרישות ספציפיות הפכו הסנטרים לשחקני כדורסל שלמים יותר. הם שיפרו את יכולת המסירה שלהם וטווח הקליעה שלהם התרחב עד קשת השלוש. חלקם גם שיפר את יכולת הכדרור והחדירה.

       

      הדור החדש של הסנטרים כולל את ג'ואל אמביד, קארל אנתוני טאונס, ניקולה יוקיץ' (גם דמרקוס קאזינס משנה את סגנון המשחק שלו) ובקיץ האחרון נוסף מועמד פוטנציאלי לרשימה הזאת בדמות דיאנדרה אייטון. לכל אחד מהשחקנים הללו ישנן איכויות שמייחדות אותו וגם סימני שאלה. אמביד עושה רושם שיש לו את החבילה שלמה: קליעה, משחק עם הגב לסל, הגנה מעולה והמון ביטחון. בעונה שעברה הפוטנציאל של הסיקסרס החל להתממש, אבל קיימת תחושה שכרגע הסגל לא מספיק חזק כדי ללכת עד הסוף. טאונס יכול לקלוע בכל סיטואציה התקפית, אבל הבעיה אצלו היא באינטנסיביות ובהגנה.

       

      יוקיץ' קולע ומוסר מדהים בכל קנה מידה, אך עדיין לא הצליח לתרגם את הכישרון שלו ושל קבוצתו להופעת פלייאוף, וזה יהיה המבחן שלו העונה. קאזינס היה אדיר לפני שקרע את גיד האכילס, והפציעה הזו יכולה להשפיע על סגנון המשחק שלו ולהוציא ממנה את העוקץ. לעומתם, לאייטון יינתן הזמן לעבוד על המשחק שלו ולהתבגר. הוא מגיע עם נתונים פיזיים מדהימים ומצופה ממנו להיות שחקן דומיננטי בעתיד.

       

      שאקיל אוניל (צילום: GettyImages) (צילום: GettyImages)
      שאקיל אוניל(צילום: GettyImages)

       

      בהשוואה לקבוצת הסנטרים שבלטו מתחילת ועד אמצע העשור, הגיוון בסגנונות השונים של הדור החדש מעלה תקווה שאולי נזכה לראות יום אחד שחקן פנים מוביל את הקבוצה שלו לאליפות. הכישרון בתחומים שהיו יחסית זרים לשחקנים גבוהים בעבר היה מתבקש. כדי להישאר רלוונטים במשחקים עם קצב מסחרר וכמות אסטרונומית של שלשות שנלקחת בכל משחק, הדרך היחידה להישאר בעסק היא להשתלב בתוך המגמות החדשות בליגה, תוך שמירה על ייחודיות של שחקן ציר. הרי יש המון קלעים איכותיים בליגה והרבה מגנים שיכולים לשמור במספר עמדות, ואלה התכונות שהגבוהים הצעירים הביאו איתם בנוסף ליכולות שאפיינו את הסנטר הקלאסי.

       

      אין שחקן בליגה שיכול להגן על הטבעת כמו אמביד ובצד השני לקלוע שלשות ולהגיע לטבעת בכדרור כמוהו. אין גבוה שיכול לנהל את ההתקפה של הקבוצה שלו מההיי פוסט כמו יוקיץ'. לא כל יום פוגשים בשחקן זריז במידות של טאונס.

       

      את העתיד של שחקני הפנים לא ניתן לנבא. הם משאירים הרבה מקום לאופטימיות זהירה, למרות שכרגע אף אחד מהם לא דומיננטי כמו שאק שהיה הגבוה האחרון ששלט בליגה. כל אחד מהם יוכל להיות שחקן יחודי יותר עם השפעה על כל אלמנט במשחק. ככל הנראה שחקן כמו שאקיל לא ייראה יותר. כבר לא מכוונים גבוהים למשחק מהסוג שהוא שיחק. כדי להשתלב בליגה של ימינו, גבוהים היו צריכים להתפתח (ממש כמו באבולוציה) באספקטים שלא נדרשו מהם בעבר. הכלים קיימים, השאלה היא כמה דומיננטיים הם יהיו בשנים הקרובות.

       

       

       

       

       

       

       

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים