שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגרוש שלי אפילו לא אומר לי שלום וזה כואב
    התגרשנו כדי להפסיק לריב, האם נעשה את זה כל החיים? האם אין איזה רגע שבו כל הדרמה נעצרת ונפסקת ואפשר סוף-סוף להשלים עם העובדה שתם פרק, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה כל אחד בחייו?

     

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "אני בחוץ", הגיעה ההודעה המיוחלת. אני מצפה לה בכל שבת שנייה בשבע בערב, שעת חילופי המשמרות בינינו, הקרויה גם "השעה שבה אני יכולה להפסיק להתגעגע לילדה שלי". אני יוצאת לבושה בפיג'מה. במילא אבא שלה, הגרוש שלי, ראה אותי אינספור פעמים לבושה בסמרטוטים. אני גם לא טורחת לשים חזייה. אני שונאת חזיות, ולא אלבש אחת לכבוד בואו כמו שעושים כשפוגשים אורחים. הוא ראה אותי לא לבושה מספיק פעמים.

     

    אני אוספת ממנו את הילדה, כבר לא יודעת אם לומר לו שלום או להתראות, והמילים נאמרות מתוך הרגל. אני גם רגילה לשתיקה שבוקעת מהעבר השני. רק לדבר אחד בלבד עוד לא הצלחתי להתרגל – להבנה המצערת כיצד האדם שהיה הכי קרוב אליי לתקופה לא מבוטלת, ופינה תחתונים מוכתמים בדם בזמן הלידה, הפך להיות זר גמור ומוחלט? בעצם, אפילו זרים מברכים אותנו לשלום לפעמים. הגרוש שלי לא אומר מילה. הוא שם גז מוגזם ונוסע. אני עולה עם הילדה במדרגות הביתה, ונושמת לרווחה.

    זוג שלא מדבר זה עם זה (צילום: Shutterstock)
    מתי הפכנו לזרים מוחלטים?(צילום: Shutterstock)
     

    אני חושבת על כל הרגעים שחלקנו פעם. נזכרת באינטימיות של להתעורר ביחד בבוקר וללכת לישון ביחד בלילה במשך שנים, האינטימיות של לחיות באותו הבית – גם אם הוא הפך ברבות הימים לשדה קרב. הרגע ההוא כשהלכנו לבדיקת אולטראסאונד ולעובר לא היה דופק, או בהריון השני כשהיתה לי מולו ירידת מים, והטייץ השחור שלבשתי נרטב בנוזל שגם אני עד אז לא הכרתי. מחשבותיי מגיעות עד הלידה, כשצבטתי אותו מרוב כאב, ואחריה כשהחזקנו מבוהלים ומרוגשים את התינוקת הקטנה הזו שיצרנו.

     

    איך זה שהיום, בגינו של אגו, או אולי זה כעס או עלבון, אי אפשר לומר לי אפילו – שלום? כל ניסיון ליצור קשר נתקל בחומה, או במקרה הטוב שוב זוכה לשתיקה. אני בחורה מתקשה, ממשיכה לנסות. אולי מתישהו יפלו החומות. בינתיים הרגעים הצורמים האלו מזכירים לי כמה טוב שהתגרשתי, ואני לא יכולה שלא לתהות - התגרשנו כדי להפסיק לריב, האם נעשה את זה כל החיים? האם אין איזה רגע שבו כל הדרמה נעצרת ונפסקת ואפשר סוף-סוף להשלים עם העובדה שתם פרק, ועכשיו אפשר להמשיך הלאה כל אחד בחייו?

     

    האמת היא שאי אפשר להמשיך הלאה כל אחד בחייו. אנחנו שזורים האחד בחיים של השני, כמו חוטי צמר בשמלת הסריג של הבת שלנו. סבתא שלה מהצד שלו קנתה לה אחת כזאת וראיתי מה קורה כשחוט צמר אחד נפרם – נהייה חור. חור בלתי הפיך אפילו, כי צמר לא מתקנים. אני רואה מה עובר עליה כשההורים שלה לא מדברים, ואני יודעת מה עובר עליי. הקופה הקטנה של אלזה ואנה שלה שמתמלאת כבר עכשיו בעשרות אגרות ובחצאי שקלים, תצטרך לממן לה מתישהו בעתיד טיפול פסיכולוגי (כי בינתיים אני מבזבזת מספיק כסף כדי לשלם על שלי).

    זוג שלא מדבר זה עם זה (צילום: Shutterstock)
    בחיי שאני רק רוצה שלום קטן(צילום: Shutterstock)
     

    בחיי שאני רק רוצה שלום. שלום קטן כזה בשבע בערב. גם אם לפעמים נדמה ששלום עם הפלשתינאים יגיע לפני שהגרוש שלי יעשה איתי הפסקת אש, בתוכי אני ממשיכה לייחל לשלום מקומי, פרטי, כזה שבו חיים ונותנים לחיות, שבו אנשים גרושים מפסיקים באיזה רגע בחיים לריב. מצד שני, אם לא ידענו לתקשר אחד עם השנייה ולשתף פעולה כשעוד היינו נשואים, אז מאיפה באה הציפייה המוגזמת הזו שלי שזה יקרה דווקא אחרי הגירושים? הרי גירושים זה המקום שאליו מגיעים אחרי שהאהבה מתה, וכולם יודעים שכשאהבה מתה היא מתחלפת בשנאה. אולי הוא צודק, הגרוש הזה שלי, שהוא לא מוכן להעמיד פני שלום כשבתוכו הוא כנראה עדיין במלחמה.

     

    אני יודעת שיש גם גרושים שמסתדרים אחד עם השני, ואפילו מבלים ביחד עם הילדים. בסתר ליבי אני מאוד מקנאה בהם, אבל גם זוכרת שחצי הנחמה שלי היא שיש לי צרת רבים. רובנו המוחלט מתהלך עם חור בבטן אחרי הגירושים – אנחנו מרגישים את המקום הזה שבו נשברה לנו האהבה ואפילו האמונה באהבה. בחרנו במישהו אחד לאהוב לכל החיים, וגילינו שטעינו, שכשלנו. במקום אהבה נשארנו עם ניסיון צורב, בעיקר אם אלו לא היו גירושים מוסכמים של שני אנשים שמבינים שמוטב להם לחוד מאשר ביחד. במיוחד אם רק מישהו אחד יזם פרידה, פירק וניתץ – לא משנה מדוע. במיוחד אם זה נגמר, כמו במקרה שלנו, מכוער.

     

    כנראה שבשביל הגרוש שלי אני אף פעם לא אהיה מישהי שהוא פעם אהב או האימא של הילדה שלו, אלא תזכורת מציקה ומעצבנת לכישלונה של האהבה. גם אם אני היא זו שהרגישה דחויה כל הנישואים, ברגע שהתגרשתי ממנו – אני לנצח אזכר בתור זאת שדחתה אותו. כך שאולי "השלום" הזה שאני מייחלת לו הוא ציפייה אחת יותר מדי מוגזמת. אולי, גירושים, בדיוק כמו בשמלת הסריג של הבת שלי, הם חור שאי אפשר לתקן. ואולי בכל זאת, יום אחד יהיה אפשר לתפור איזה שענטז (ולא יפלו השמיים).

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים