שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות
      ירושלים מזכירה את עונת הזכייה ביול"ב
      מאז ימי שפר וסולומון, לא זכורה לי הפועל ירושלים כל כך חזקה ומחוברת, וכל זה דווקא בעידן פוסט אורי אלון, בלי שמות מפוצצים ובלי תקציב שמדגדג את מכבי ת"א. אוהדים כמוני מחככים ידיהם בהנאה, ויכולים לפנטז על אליפות שלישית, בטח כשהצהובים נראים כמו שהם נראים

      אתחיל מגילוי נאות: אני אוהד הפועל ירושלים.

       

      אמשיך, שבשיא האובייקטיביות, לא זכורה לי הפעל ירושלים כל כך חזקה וגם מחוברת כפי שהיא נראית עד עכשיו, וכל זה דווקא בעידן פוסט-אורי אלון, בלי שמות מפוצצים ובלי תקציב שמדגדג את מכבי ת"א, כשהמילה ״יורוליג״ בכלל לא מתגלגלת על שום דל שפה של ההנהלה או האוהדים. כקוטן הציפיות כך גודל ההפתעה (וניחוחות שנת היול״ב של 2004, עם וויל סולומון, מקארת׳י, טונג׳י אווג׳ובי, קוז׳יקרו ודורון שפר הבלתי נשכחים מעולם לא הרגישו כל כך מוכרים).

       

      ג'יימס פלדין חוגג (צילום: ראובן שוורץ)
      ג'יימס פלדין חוגג(צילום: ראובן שוורץ)

       

      בראש ובראשונה, עומד על הקווים מאמן בעל השפעה. הרבה גבות הורמו אחרי כל חתימת שחקן זה או אחר בקבוצה, בעוד שאף זר מהעונה הקודמת לא זכה להמשיך. וזה לא פלא. זו הייתה קבוצה לחוצה, עצבנית, לא מאוזנת, מלאה באגו, שכל פעם שלא הלך לה – ובדרך כלל לא ממש הלך לה – היא התבססה על יכולותיהם האישיות של שניים שלושה שחקנים, וקיוותה שזה יביא ניצחון. ובמילים אחרות: נעלם לנו הדייסון מחולל הניסים והנפלאות, ובמקום זה יש קבוצה.

       

      בלי תקציב מפואר, ובלי הרבה ציפיות, קטש כנראה הבין שזו העונה הכי משמעותית בחייו, כי אם ייכשל, יהפוך למוטל בספק תמידי בדיוק כמו אדלשטיין,

      דרוקר, פרנקו, וכל ביצת המאמנים הישראליים שמשחקים כבר שנים משחק הכיסאות פה בליגה. לכן, קטש הלך על כל הקופה. הוא קיבל תקציב נמוך משמעותית ממה שהקבוצה הורגלה אליו בעידן אלון, עם כל הישראלים הוותיקים שנחשבו כגיבנת מעיקה על התקציב (לא חסר אוהדים שהמילה גויאבה עוררה בהם זעם בעונה שעברה, ואילו העונה, כפועל יוצא מהעובדה שהקבוצה היא לא אוסף מקרי של שחקנים, גויאבה היא בסך הכול גויאבה, וזה הכול);

       

      הוסיף להם אחד תמיר בלאט בעל כישרון נפלא להפוך את האחרים לטובים יותר, כמו שמצפים מרכז אמיתי; קינח עם סטודמאייר כפי שלא ראינו כמותו במשך כל עידן הפיאנג׳יני (אפקטיבי להפליא, ולא צריך להוציא את העצבים על אופני הכושר בזמן ישיבה תמוהה על הספסל), ואת התוצאות רואים בינתיים יפה מאוד: קבוצה אינטליגנטית, אתלטית למופת, רגועה, ובעיקר – משחקת עם שיטה ומפיקה את המיטב משחקניה. אין סימן יותר טוב מזה כדי להעיד על טביעת יד של מאמן. לקח אוסף שחקנים משלימים ולא מושלמים, כאשר מעליהם כוכב אחד גדול, ג׳יימס פלדיין, זה שבמאני טיים יהיה הגו-טו-גאי של הקבוצה.

       

      אלא שכל אליפות של קבוצה בארץ עוברת דרך הצרות של מכבי, ובינתיים, איך לומר בלשון עדינה, למכבי לא חסרות צרות. כל משחק של מכבי באירופה מסתיים באותו מפח הנפש. הקבוצה מתחילה יפה, שומרת על משחק צמוד, יורדת למחצית בדרך כלל בתוצאה סבירה, אבל איפשהו כשהעצבים משחקים פקטור, ספאחיה העצבני כשלעצמו, מאבד את זה ביחד עם כל השחקנים, מתחיל להיווצר כאוס, הקבוצה נשברת, ומפסידה. כי ברגעים בהם נכנס העניין של החוסן המנטאלי, נכנס בעצם הפקטור של איך הקבוצה משחקת כקבוצה. ובמכבי של ספאחיה, אין מספיק קבוצה. בדיוק ההיפך מהפועל ירושלים.

       

      התחזית שלי היא שאם מכבי לא תיפרד בזמן מספאחיה, היא תיאלץ להיפרד גם מהתואר בארץ – מול הפועל ירושלים או חולון. כי ברגעי האמת מול שתי אלה, אם מכבי לא תפציץ על ההתחלה, ותיקלע למשחקים צמודים, יקרה לה מה שקורה לה עכשיו באירופה: לחץ, טעויות לא מחויבות המציאות, בעיטות בדלי, והפסד צורם.

       

      אוהדי הפועל ירושלים, כמוני, בינתיים מחככים ידיהם בהנאה, ויכולים לפנטז על אליפות שלישית, ולהרגשתי, סו פאר, היא גם תהיה המתוקה ביותר, זו שבוודאות לא נקנתה בזכות הכסף של הספונסר.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים