שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגרמני ואני: סיפור רומנטי שהפך לטריפ רע
    אלכס היה אל גרמני, ארי מהזן הפופולרי, נגן באיזו תזמורת של המשהו גרמניה נציונל. והחיוך שלו, שנאלצתי לעלות על סולם בשביל להבחין בו מקרוב, מחק ממני כל זכר לכעס שכל חיי חשתי כלפי האומה הגרמנית. אבל אז הכול הסתבך

    כמו כל ישראלי, גם לי יש אישיו בלתי פוסק עם השואה, על גבול האובססיה. אני בטוחה שהייתי שם בגלגול הקודם, וכדור שלישי לשואה, אני מנסה שלא לתת לטראומה של סבא וסבתא שלי לחדור אליי עמוק מתחת לעור. אבל כשהגעתי לברלין לפני כמה חודשים, לא יכולתי שלא לחשוב על מה היה קורה אם במקום 2018 הייתי מבקרת שם בשנות ה-30.

     

    לברלין הגעתי אחרי שהתקבלתי לסדנת כתיבה בעקבות סיפור שכתבתי, שתורגם ופורסם בשפה הגרמנית. בערב האחרון לסדנה נערך פאנל חגיגי שבו הכרזתי שהגיע הזמן שאשחרר את השואה הזאת ממני, כי היא צמודה לנשמה שלי כמו מסקנטייפ ממש חזק. אחד מחברי הפאנל סיפר שבילדותו, גרמניה סימלה עבורו נאצים וסרטי פורנו, ושאולי עדיף שנישאר כבר עם הפורנו. הקהל צחק. מציצה על הנוכחים המחייכים וקולטת ראש בלונדיני, פנים מעט שזופות, עיניים בצבע דבש וגומות חן הורסות שהשלימו את כל המראה היפה הזה. לא אשקר, אהבתי מאוד את המראה שלו, אבל הכי אהבתי את העובדה שהוא חייך אליי ולא אל אף אחת אחרת מהיושבים.

    טל גטרייטמן (צילום: יערה שטיינר)
    טל גטרייטמן על רקע מפקדה נאצית ישנה(צילום: יערה שטיינר)
     

    אחרי הפאנל התקיימה ארוחת ערב, וכשהוא ניגש אליי להחמיא לי על הסיפור שלי, הלב שלי כמעט והפסיק לפעום. מסתבר שקוראים לו אלכס, והוא אל גרמני, ארי מהזן הפופולרי, נגן באיזו תזמורת של המשהו גרמניה נציונאל, והחיוך שלו, שנאלצתי לעלות על סולם בשביל להבחין בו מקרוב, מחק ממני כל זכר לכעס שכל חיי חשתי כלפי האומה הגרמנית. הייתי בשמיים. הגרמנים החביבים האלה גם הטיסו אותי, גם הלינו אותי בברלין, דאגו לי, לימדו אותי, פמפמו לי לאגו שאני מוכשרת ובסוף עוד דואגים לי לשידוך לוהט? בתור דור שלישי לשואה - סלחתי על הכול!

     

    את הימים הבאים העברתי עם אלכס. הוא אסף אותי עם המכונית היוקרתית שלו, והראה לי את הצדדים הכי מעניינים של ברלין. כמעט שבוע העברנו יחד, כשהדבר הכי אינטימי שעשינו היה לדבר שיחות נפש אל תוך הלילה, וכל זה מבלי להתנשק אפילו פעם אחת. אמרו לי שגברים אירופאים מאוד הססניים וזה מצא חן בעיניי. בערב האחרון שלי בברלין ידעתי שאין מצב שאני שורפת את הלילה על עוד שיחת עומק, למרות שדווקא בערב הזה דברנו על הפיל שבחדר. על השואה.

     

    וכך, על גדות נהר השפרה, ישבנו ושוחחנו על חייו של אלכס. מסתבר שהוא בן יחיד, יתום מאם ואינו בקשר עם אביו ששנים לא חי בגרמניה. האחיזה היחידה שלו למשפחתו טמונה באלבומים משפחתיים מתקופות יפות יותר. כשהוא מתגעגע לימים ההם הוא מעיין באלבומים, אבל האלבומים מאוחסנים בתוך קופסה. ולמה הם בתוך קופסה? ובכן, מסתבר שאלכס מסתיר את ההיסטוריה המשפחתית שלו, החבויה שם וגלויה רק לו. לבקשת אימו הוא שמר על כל הזיכרונות של סבו, סבתו ודודיו - לכולם היסטוריה נאצית. "זה לא מקרה נדיר", הוא שיתף. המון מחבריו הם נכדים של נאצים. הם נולדו לזה, אבל אף אחד לא דיבר איתם על זה עד שכולם כבר מתו. כיום רק התמונות נשארו.

     

    השיחה הכבידה עליי וסקרנה אותי בו זמנית, אבל כבר לא יכולתי להתאפק ונישקתי אותו נשיקה ישראלית, חמה ועסיסית. הערב התלהט, ותוך כדי שאנו בוערים מתשוקה סוערת, הגענו לביתו של אלכס הממוקם ברובע קרויצברג האופנתי. דירתו הייתה קטנה אך חמימה. היא כללה סלון שמוביל לחדר שינה, מטבח ומרפסת שמש חמודה. הרגשתי סקסית ומגניבה כמו קארי בראדשו של ברלין. הבטתי דרך חלון דירתו, ממנה ניתן היה לראות את צמרות העצים של פארק גורליצר ואת הירח המלא כשהוא מאיר אור עדין ונעים. רוח חמימה נשבה עלינו, ארומה של אירופה ומידל איסט התערבבה בינינו וחדרה לנו לפה, דגדגה לנו את הלשון.

     

    אלכס חיבק אותי מאחורה והציע שילך לקנות לנו יין ושאשאר בינתיים בביתו. הוא שם מוזיקה קלאסית ברקע, בזמן שנותרתי לבדי בדירתו והתחלתי לבחון אותה. ברור לי שהוא רווק הולל מצד אחד, אבל מקפיד על הסדר כמו נאצ... לא משנה. המחשבה על הקופסה הדהדה בי ורבתי עם עצמי שלא להעז לחטט לו בדברים. זה לא יפה! כעסתי על עצמי. אם בגלגול הקודם שלי הייתי בשואה, אז בטח בזה שלפניו הייתי חתול סקרן וחטטן. הו אלוהים, אני חייבת למצוא את הקופסה הזו!

     

    הצצתי מתחת למיטתו, ושם היא הייתה - קופסה שיותר דמתה לארגז פלסטיק מאיקאה מאשר לקופסת העץ שראיתי בדמיוני. משכתי אותה החוצה והרמתי כמה אלבומים, מתוכם נפלה מעטפה. ידעתי שאלכס אמור להגיע בכל רגע, ובזריזות שלפתי מספר תמונות מהמעטפה כשברקע פעמוני אזהרה מצפצפים לי בראש, מזהירים אותי שנאצים ומין זה פחות קשור, ושאני עתידה להרוס לעצמי את אחד הערבים הכי רומנטיים בחיי.

    חומת ברלין (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    חומת ברלין(צילום: AFP)
     

    העבר האפל של גרמניה המתין לי במעטפה, בתמונות שחור-לבן ישנות. נתקעתי על תמונה שבה סבא של אלכס הדומה לו כשתי טיפות מים, הביט בי. סבו היה לבוש במדי צבא, מעיל גדול פרוש על כתפיו, ידו מורמת ובקצה המרפק תלוי תג אס.אס. מבטו מכוון למצלמה, חודר את המוות והעולם הישן, ומביט הישר אל תוך עיניי. הוא עמד באזור ירוק, לצידו אנשים מחויכים וכלב. הוא היה נראה כמו חייל יפה ואמיץ שמבקר את משפחתו המאושרת, בזמן שכולם מתארגנים לפיקניק. גם לסבא שלי, זה שניצח את השואה, יש תמונה דומה ששמר מלפני המלחמה. תמונה שבה הוא מביט לעבר המצלמה ומאחוריו אנשים לבושים יפה בלב שדה ירוק. אוף, סבא... נאנחתי.

     

    המבטים הארוכים ביני לבין סבו של אלכס הרגישו כמו נצח. ממש הרגשתי כאילו שהוא מהפנט אותי ורומז לי להתרחק מנכדו. איזה סקס ואיזה נעליים. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל. לשכב עם נכד של נאצי. בום. טריקת דלת שנשמעה כמו ירייה הקפיצה אותי, ודחפתי את הארגז מתחת למיטה, מבלי לשים לב ששלוש תמונות נותרו בחוץ. הזכרתי לעצמי שעם כל הכבוד להיסטוריה, אני חיה בהווה, וההווה הזה מאוד סקסי ועליי לזרום עם הסקסיות הזאת. זה לא פרק של סיינפלד, אלו החיים שלי ואני לא אתן לכמה נאצים להרוס לי את הלילה הלוהט הזה!

     

    מיהרתי לסלון ואלכס נשק לי והלך למטבח, אמר כל מיני דברים באנגלית, משהו על יין וקרקרים. שנה שלמה בהודו ומעולם לא התפלפתי או אכלתי סרטים, והנה זה נחת עליי בברלין. הרגשות השתלטו על ההיגיון והתחלתי לפחד. האם אלכס ירד למטה בשביל לקנות יין או בשביל להלשין שיש אצלו יהודיה? ומה הוא עושה שם במטבח עכשיו, מחדד את הסכין שלו? מטעין כדורים ברובה? האם אני אצא בחיים מכל הסיפור הזה? מבטי נתקע על החלון. הפארק והירח כבר לא נראו לי קסומים כל כך, והזכירו לי את הלילות שבהם קראו לכל היהודים להתרכז במקום אחד כדי להעלות אותם לרכבות.

     

    הנייד של אלכס צלצל, והוא דיבר בגרמנית. מה הוא מתכנן? תהיתי לעצמי, ושוב בהיתי לכיוון הפארק. כיצד אברח עכשיו? החרדה החלה להתגבר. "שייסה!" אלכס צרח בזמן ששמעתי כוס נשברת. זאת רק כוס יין שנשברה, מלמלתי לעצמי, אבל הלב שלי החסיר פעימה. לא היה לי אוויר, הלכתי בלי לחשוב מהסלון לעבר הדלת הנעולה. ביד רועדת פתחתי את המפתח וטסתי במדרגות, כשאלכס קורא "טל? טל? מה קרה?". רצתי אל הלילה הברלינאי ולא העזתי להסתכל אחורה. חציתי רחובות דוממים, עברתי בין ברים קטנים, חשתי איך הרגליים שלי נהפכות לגלגלים. הייתי שרויה בפחד מוות שלא נתן לי לעצור. דהרתי וחתכתי את האוויר במהירות כזו ששרפה את הרחובות.

     

    הפגנה של פעילים נאו נאצים בברלין    (צילום : רויטרס)

    הפגנה של פעילים נאו נאצים בברלין    (צילום : רויטרס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    חציתי את הפארק בזמן שכנופיות של סוחרי הסמים של גורליצר הציעו לי לקנות אמ.די, וצעקו לי בכל שפה אפשרית לאן אני ממהרת, ושמריחואנה תרגיע אותי. כשהגעתי לרחוב המרכזי, ראיתי שלאף אחד מהנוכחים אין מדי אס.אס. אף אחד מהם לא הביט בי או חשד בי שאני יהודיה, ואם כן, אז מה? מוזיקה נשמעה באחת המסעדות וכך גם צחוק מתגלגל של כמה בחורות. צחוק שהחזיר אותי למציאות. הבטתי אחורה. אלכס לא נראה באופק.

     

    "מה קרה? את בסדר?", חברה שלי פתחה את הדלת, עיניה עוד היו עצומות. היא הדליקה את האור בסלון. הרגשתי בטוחה בלב ברלין, בסלון ישראלי של חברה שמתגוררת בעיר בשנים האחרונות. "לא הצלחתי להירדם אצל אלכס אז החלטתי פשוט לבוא אלייך", שיקרתי. "הגרמנים האלה...", רטנתי וכמעט התחלתי לספר לה מה באמת קרה. "מה איתם?" היא התעניינה. "הם חמודים וכאלה, אבל...", התמדתי בשקר שלי. "הערב זה היה לי יותר מדי. הוא הרג אותי, כלומר עייף אותי ופחדתי שלא ייתן לי לישון". "טוב, הם אומה של חיות סקס", פיהקה.

     

    סלון ברלין

    נשארתי לבדי בסלון. רציתי לכתוב לאלכס הודעה ולהתנצל בפניו על הדרמה, אבל במקום זה סימסתי לחבר הכי טוב שלי, תומר, וסיפרתי לו הכול. תיארתי בפניו איך השתגעתי ופחדתי שאלכס נאצי ושהוא יהרוג אותי, למרות שהיה יותר מסוכן עבורי להיות בפארק לבדי, מוקפת סוחרי סמים מפוקפקים. כתבתי לו עד כמה נמאס לי מהשואה כי היא הורסת לנו הכול, ולמה אני יהודיה בכלל, ושכל ההיסטוריה הזאת הרסה לי את הלילה ואת ההזדמנות לערב לוהט עם גרמני רותח, שהוא בכלל מוזיקאי שוחר שלום, ואין לו שום קשר לנאציזם!

     

    אלכס כתב לי הודעה כמה ימים לאחר שחזרתי לישראל. הוא סיפר לי שראה את המעטפה האישית של משפחתו זרוקה על השטיח, זו שלא הספקתי להחזיר לקופסה, ונזף בי שלא נהוג לחטט בחפצים של אחרים. צודק. עכשיו גם אני צריכה לבקש סליחה מהגרמנים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים