חסימה בלתי אפשרית

סבבי מלחמה / ליל יום ראשון היה ליל שמועות מעזה והגוף נחסם מרוב חרדות. כן חייל חטוף, לא חייל חטוף, עוד פעם נוהל חניבעל או נוהל שמועות מבולבל. ולבסוף, הידיעה הקשה על סא"ל מ' האנונימי, הגיבור ההרוג ז"ל. למחרת החל סבב נוסף וירי פסיכי של החמאס על יישובי הדרום האמיצים, בעוד הזוג גידי גוב ועומר אדם שרים במעברי הפרסומות בין החדשות הקשות את טרילילי טרללה המשעשע של הקטקטים. איזה אבסורד... אז בזמן כתיבת הטור הזה (יום שלישי) כמובן שאין לי מושג לאן זה הולך (לאף אחד אין) מלבד העובדה שהדרום חוטף ושמישהו מחמאס הבטיח טיל על תל־אביב ואולי גם על רמת־גן.

רחוב חסום / ואם כל זה לא הספיק, אז יום לפני, בבוקר יום שני, מצאתי את עצמי חסום לפתע עם המכונית השוודית האהובה שלי ברחוב צר וארוך, מאחורי משאית בטון ענקית. ולפתע קלטתי שמדובר בחסימה רצינית, כי הרחוב נראה כמו הפרעה פסיכיאטרית. כלומר, נהגים יצאו ממכוניותיהם והתנהגו כאילו הם בהתקף חרדה קל. וכשראיתי מאחוריי עוד ועוד מכוניות מצטברות, הבנתי כמו שזמננו וחיינו תלויים בסבבי המלחמה החוזרים ונשנים, נהיינו עכשיו תלויים גם במשאית בטון ענקית שחסמה לנו את הרחוב והחיים.

צרבת / חסמו אתכם פעם ככה? הרי זה עושה ישר צרבת, גם בלי לאכול שווארמה. ובמיוחד כשכולנו ממהרים וממהרות (גם כשאין סיבה למהר), כולנו עצבניים ועצבניות (ויש סיבות להתעצבן) וכולנו חסומים וחסומות, גם בלי שאיזה משאית מיזנטרופית חוסמת תזכיר לנו את זה.

האמת? רציתי לנצל את הזדמנות הפז הזו ולפרק ת'עצבים שיש לי מהחיים האלה על האדון הנהג של המשאית החוסמת. אלא שהתנהגתי הפוך, כלומר נחסמתי ושקעתי במושב הקדמי של הוולוואית שלי, הקשבתי לחדשות הירי המדאיגות מהדרום ולא יצאתי ממנה.

ואני אומר לכם בוודאות שלו הייתם רואים את המשאית, בטח הייתם עושים כמוני. כי היא הייתה מסוג משאיות הבטון הענקיות המפחידות האלה, עם המערבל המאיים הזה שמסתובב להן בתחת, ושאם נפלת לתוכו אתה נהיה בליינד לשעברניק, כלומר איש בטון, כמו בסרטי הגנגסטרים האמריקאיים.

אז סימסתי לחבריי שחיכו לי באיזו ישיבה מכרעת שאני מאחר. וכשהבטתי בלוח השעונים של המכונית וראיתי שכתוב שם שהטאיירים (צמיגים) שלי חסרי אוויר, התפלאתי כי הרי אם למישהו לא היה פה אוויר, זה דווקא לי.

וככל שהחסימה התארכה, התחלתי ליהנות מזמן האיכות שנקרה בדרכי בגללה, וכבר שרתי לעצמי את טרילילי והירהרתי בהמון דברים חסומים בחיינו, כגון מדינה חסומה, רחובות חסומים, אנשים חסומים ורגשות חסומים.

הוולוו החתיכה שלי / יש לי מכונית שוודית חתיכה ומצחיקה. כלומר, היא בלונדינית עם אף חבוט, ראש בינוני והגה סקסי. דלת הבגאז' האחורית שלה עולה ויורדת בלחיצת כפתור והשמועות אומרות שהיא יכולה לחנות לבד. רק שלא ניסיתי, כי מה יהיה אם היא תטעה ותתנשק מאחור עם מכונית אחרת? מי ישלם על המי־טו הזה שלה?

ועוד תכונה אנושית יש לוולוואית הקורעת שלי: היא רגישה כמו בן אנוש. וכשאנחנו מתקרבים בטעות למכונית אחרת בנסיעה, היא פורצת בזעקות שבר ועוצרת לבדה בחריקת בלמים וחוסמת תאונה. כן. ככה היא הצילה אותי מהתנגשויות כמה וכמה פעמים.

אבל אליה וקוץ בה. כי מישהו גילה לי שאחרי עשר פעמים שהיא מבצעת חסימת ברקסים כזו, היא שומרת לעצמה את הזכות לעשות לך דברים שלא העלית על דעתך. אז אני נזהר ממנה, כי החיים, אתם יודעים, הם סיפור די מופרך מול המכוניות שלנו עם המשפטים הידועים והחוסמים מהסוג של: סטופ דה קאר (עצור את המכונית), טייק א־סטפ א־סייד (צא מהמכונית וזוז הצידה) או יו אר בלוקד (אתה חסום), בדיוק כמו שקרה לי.

חומות / פתוחים להמשיך ולהיכנס גם לחסימות בנפש? כי הרי בכל התבוננות שלנו בנפש נגלה שאנחנו חסומים בעצם כמו בלוק בטון (מכווצי תחת קוראים לזה), רק שאנחנו לא מודים בזה או לא יודעים את זה.

זה החל מול ההורים בבית, אחר כך מול הילדים בשכונה ומול המורים בבית הספר. והחסימות הולידו עוד חסימות כשהתבגרנו. למשל חסימות בזוגיות, בעבודה, ברחובות, במיטה ובוויכוחים האינסופיים בינינו. המשורר האלכסנדרוני קונסטנטינוס קוואפיס היטיב לתאר את זה באחד משיריו, שבו סיפר איך התעורר בוקר אחד וראה סביבו חומות חוסמות. מתי זה קרה לי, ייבב, הרי לא שמעתי את רעש פטישי הבנאים.

חסימות נולדות לאט, אבל מתגלות במפתיע. ראיתי בחיים ילדים שנחסמו מצעקה אחת, מבוגרים שנחסמו מאהבה שהתאכזבה ולא הצליחו להתאהב יותר ונותרו לבדם בעולם, וכאלה שברגע אחד, באמצע מלחמה, חטפו פגז, לא רק בגוף אלא גם בנפש, ונחסמו בפוסט־טראומה לכל החיים.

אגב, לשיר לפני אנשים זה לפתוח את החסימות שלהם ("אבל לפני זה כדאי שתפתח את שלך", אני לוחש לעצמי לא פעם). וזה בערך כמו לשאול מישהו שלא ראית אותו המון זמן: "היי, מה נשמע?" וכשהוא עונה לך במין "הכל בסדר" חסום כזה, להתעקש ולא לוותר לו ולנסות לדבר.

התזוזה / "תגיד", צרח מישהו (שהעז לצאת מהמאזדה 2 הפיצית שלו) לעבר הקבינה של המשאית המאיימת, "אתה עומד לחסום לנו את הרחוב לנצח?" אבל נראה כאילו הוא צועק לעצמו את עצמו. כי איש לא יצא מתא הנהג, כאילו הייתה זו משאית שנוהגת את עצמה.

אחר כך השתרר שקט מוזר ברחוב. לא יודע מה זה היה, כי זה היה נדיר בארץ ובעולם, השקט הזה. אבל צמרמורת עברה לי בגב ואני מילאתי את הטאיירים הפנימיים שלי באוויר. וכשיצאתי מהמכונית הבחנתי לפתע שמשהו החל לזוז בעולם. כמו אגם שהופשר אחרי שקפא, כמו סוס שהחל לדהור, ראיתי לפתע את כל הנהגים האלמונים שחנו בצידי הרחוב מתחילים לפנות במהירות את המכוניות הפרטיות שלהם בקצב אחיד. ואו־אז, לפתע, כמו בהמראה איטית של חללית ענקית בקייפ קנוורל, נשמעה צווחה של הדלקת מנוע, והנהג המסתורי שישב בקבינה של משאית הבטון הוציא עשן מהאגזוז והחל לפלח אותה לכיוון היציאה של הרחוב.

לא, זה לא סיפור שממציאים מהראש לפני השינה, כי החסימה הזאת קרתה באמת. ולכן ניצלתי את המומנטום כשהיא השתחררה וזזתי מהמקום במהירות, לפני שייפול גם עלינו טיל (אללה יוסתור וטרילילי) ויחסום פה את כל העיר ואותנו.

חסימת ווטסאפ / פעם חסם אותי מישהו בווטסאפ. וזה הכאיב לי כמו כשאמא שלי חסמה עליי את הדלת בגיל שמונה או כמו כשחוכמולוג אחד צרח לי בהופעה באיזה קיבוץ לפני ארבעים שנה שארד מהבמה, וחסם לי את החשק להופיע לאיזה שנתיים. וזה קורה לי גם היום, למשל כשאחד הילדים שלי נחסם ומתרחק לפתע בלי סיבה נראית לעין ואני נכנס מזה לעצב. אבל אני לומד לחיות עם הדברים. כלומר, לקחת את עצמי בידיים, כולל מול הימים החוסמים האלה שאף אחד מאיתנו לא ממש יודע מה הם יולידו – מלחמה או רגיעה.

"עלה אחרון, אשר נשר, ייצג אילן כולו", כתב פעם יהודה עמיחי הפואטי. או במילים אחרות: חסימה אחת של משאית ייצגה את כל החסימות של החיים שלנו. אז לקח לי כמה שעות אחרי החסימה להבין שזה היה משל. ובהמשך אותו היום וגם למחרת, ככל שנסעתי ברחובות הסוערים, הבנתי שמצד אחד נהייתי זהיר כדי לא להיתקל שוב במשאית ההיא או בדומותיה. ומצד שני, מילמלתי גם את ההפך הגמור: למה את לא באה כדי שאוכל להיחסם שוב ולנוח לרגע מהחיים הסוערים האלה? כי כנראה פשוט התמכרתי לזה.