אהוב שלי, גם אם תשחרר, לעולם אשאר שלך
ניסיתי לשכוח. להרחיק הצידה את כל מה שהזכיר לי אותך. מחקתי את השירים של עידן רייכל מהטלפון, השירים שהיית מדבר איתי דרכם, השירים שגרמו לי להאמין שממעמקים תמיד תקרא לי שאבוא, ושאם זה כך או אם אחרת, אתה נשאר שלי
הבטחת שתמיד תהיה שלי, שתמיד תאהב אותי, שאף פעם לא תעזוב ולא תוותר עלינו. הבנת שנועדנו זה לזו ושאין לנו חיים האחד בלי השנייה. הימים עברו, ואת כל ההבטחות האלה לא הצלחת לקיים. פתאום ביקשת שאשחרר, שאנתק אותך ממני ושאתנתק ממך לגמרי. ערפת אותי מחייך בגיליוטינה של ייסורים וביקשת שלא אדבר איתך יותר לעולם. אבל אין לי איך לעשות זאת. כל כולך ארוג בתוך נימי נפשי, כל חלק ממני זועק אליך וחסר אותך.
כשאמרתי 'לנצח' התכוונתי לנצח, כי לעולמים אהיה שלך. גם אם תשחרר, תנתק, תחתוך - זה לא משנה, אני עדיין שלך ורק שלך ואתה תמיד תהיה חלק ממני. כל שנייה של כל יום מלאה בך, ולא עובר רגע שזה לא מציף אותי. אחרי שנים בהן אטמתי את עצמי ולא נתתי לאף אחד להיכנס, הצלחת לחדור את החומות ולהתיישב לי בלב. לא ידעתי שתוכל לשעוט לתוכי בעוצמה כזו, לפרק מחסומים של שנים, לפורר מערכות הגנה שחשבתי שישרדו לנצח. לא תיארתי לעצמי שיכולה להיות עוצמה כזו של רגש. שקיים הגבר שאני רוצה ללכת איתו לאיבוד, להתמסר אליו עד אינסוף. שיש מישהו שאפשר פשוט להרגיש איתו בית.
חשופה עמדתי מולך, מוכנה לכל. מוכנה לאהוב אותך בלי גבולות, מוכנה להיות שלך ורק שלך. לדבר אלייך דרך שירים, להרטיט אותך עד שיסמרו לך השערות בידיים, להיכנס לי לנשמה. כל כך הרבה זמן ניסיתי לשכוח. להרחיק הצידה את כל מה שהזכיר לי אותך. מחקתי את השירים של עידן רייכל מהטלפון, השירים שהיית מדבר איתי דרכם, השירים שגרמו לי להאמין שממעמקים תמיד תקרא לי שאבוא, ושאם זה כך או אם אחרת, אתה נשאר שלי.
חשבתי שאוכל לחזור לחיים שהיו לי לפני שהכרנו, לחיים נטולי געגועים וכמיהה למה שכבר איננו. זרקתי את הקרם בריח וניל שכל כך אהבת לנשום ממני. את המתנה שנתת לי ליום ההולדת החבאתי עמוק במגירה, יחד עם כל החלומות שפעם רקמנו ביחד. רציתי לשכוח אותך, אותנו, לשכוח את הכאב של הרגע ההוא בו עזבת ושפער בי חור שאני לא מצליחה למלא.
איחלתי לעצמי את היכולת להיפרד מהזיכרונות שמלווים אותי מהרגע שהכרתי אותך, גם את אלה הטובים ביותר, ובעיקר מהדמעות שהם מביאים איתם. איחלתי לעצמי שאצליח למחוק כל דבר שקשור בך. עד שסוף-סוף הבנתי: אני בכלל לא רוצה לשכוח. לא אותך, לא אותנו ואפילו לא את הכאב.
אני רוצה את הזיכרון שלך איתי כל הזמן. זה שלפעמים מעלה חיוך, זה שלעיתים מגיר דמעה, וזה שמפלח את כל הגוף שלי כי הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. הבנתי שהקיום שלי לא שלם בלעדיך. למחוק את הזיכרון אומר למחוק אותך מחיי, ואת זה אני לא יכולה ולא רוצה לעשות.
לא רוצה חיים בלי הזיכרון של המגע שלך, בלי התחושה של הידיים העוטפות שלך. לא רוצה להפסיק לדמיין את הנשימות שלך מתערבבות בשלי, את המבטים שלך שאומרים הכול, את הצליל של הקול שלך קורא בשמי, את האהבה שלנו. הזיכרון ממך הוא מה מאפשר לי להמשיך לקוות שיום אחד תחזור אליי, וגם אם לא, לפחות הזיכרון יישאר.
לפנייה לכתב/ת 
