אני וחברתי חלקנו הכול. גם את הבחורים

היום הראשון ללימודים של כיתה ט'. למסדרון בית הספר נכנסת הילדה החדשה. ילדה יפה ומתולתלת עם מבט מבוהל. חבר משותף שהכיר אותה לפני כן ערך בינינו היכרות, וכך למעשה הכרתי את החברה הכי טובה שלי. החברות הזו גדלה ונבנתה, והקשר החזק בינינו כלל העתקות הדדיות במבחנים, לעבוד על אנשים בטלפון ולקפוץ יחד מעל החומה שהפרידה בין צור משה לפרדסיה.

הכול היה אידיאלי ונעורינו היו שלווים, עד היום שבו סיפרה לי שיש לה חבר חדש. "איזה קטע", עניתי, "רציתי גם שנחפור על מי שלאחרונה אני ממש מקווה שיהיה החבר הראשון שלי". העיניים של שתינו נצצו. "דני!", אמרנו ביחד את שמו של מושא אהבתנו, ובאחת נעורינו הפכו לפרק של 'דוסון קריק'. לא הכרזתי על מלחמה, וגם לא הפסקתי לדבר איתה. אפילו לא ריכלתי עליה. להפך, הייתי אצילית. טוב, להוציא תקלה אחת שבה זרקתי על שניהם כדור והחטאתי. אבל רוב הזמן בהחלט הייתי בוגרת, חברה טובה שמפרגנת, גם אם מבפנים מסכנה ומיוסרת. והם אפילו לא נפרדו אחרי חודש! שנתיים הם היו ביחד, וכולנו חיינו בהרמוניה משותפת של חברים טובים.

טל גטרייטמן. עשתה כל שביכולתה כדי לנהוג בבגרות בקשר לסיטואציה(צילום: גיא און)

בכיתה י"ב צילמתי את סרט הגמר שלי, וביקשתי מחברתי הטובה לשחק. לסט הגיח חבר טוב, מישהו שהיה לי איתו רומן לא פתור בעבר. כלומר רציתי אותו והיו קצת רגשות, אבל הוא אמר שזה בחיים לא יוכל להיות רציני כי הוא בתיכון וממש לא בא לו להתחייב. מפה לשם, כבר על הסט הרגשנו אני והצוות את הניצוצות והאש שמילאו את האוויר, ולא היה מדובר על טילים שיצאו מעזה (צילמנו בעוטף עזה), אלא על הניצוצות שעפו בין שניהם. בתום הצילומים הוא שאל אותי, "תגידי, מה עם זאתי, החברה הכי טובה שלך. היא פנויה?". נעצתי בו מבט המום. הגם אתה דני? כלומר, ברוטוס? רציתי לשאול אותו, אבל לא אמרתי מילה. לא עברו 24 שעות וקבלתי ממנה הודעה: "תגידי, מה המצב בינך לבינו?". גמגמתי לה שאין ממש מה לספר, והם התחילו לצאת. מהר מאוד, כפי שכבר בטח הנחתם, הקשר קיבל כיוון רציני.

הופתעתי ממה שספרה לי על ה'מיני אקס' שלי. היא תיארה בפניי בחור אחר לגמרי. לדבריה הוא היה רומנטי, משקיען וצנוע, ואני לא הבנתי איך זה שאני קבלתי את גרסת ה'דושבג' והיא את מודל הנסיך וויליאם? ולא, אני לא חושבת שקינאתי. כן רציתי לדעת היכן טעיתי. הרי פעמיים כבר החברה הכי טובה שלי מושכת את הבחורים שאני רוצה, וגורמת להם להפך לבני הזוג שלה. טוב נו, הרגעתי את עצמי. הם באמת די מתאימים. ואם בשנת 2000 'דוסון קריק' נתנה את הטון? ב-2012 זו כבר הייתה הסדרה 'בנות'. הכול כבר נראה לגיטימי, גם אם לרגע זה נתפס כביזארי. חלקנו סודות, חלקנו בגדים, חלקנו גברים, חלקנו אוכל, ומהר מאוד גם התחלנו להשוות.

אף אחת מאיתנו לא התביישה לשאול את השאלות הכי קשות בתחקיר הביטחוני ההדדי שערכנו זו לזו. איך הוא בעניינים האלה? גם לך הוא סיפר פעם ש...? והמקלחת שלו, נכון שהיא...? כן, אוי, שיחליף גם מצעים מדי פעם. וטעמת את התבשיל ברוקולי שלו? נכון דוחה? רגע, גם לך הוא לוחש ש...וואי, חשבתי שהוא אמר את זה רק לי. נו, שוין. לפחות לא יצא לנו לחלוק מחלת מין. הבנתי שכך נראית חברות אמיתית. ועם כל הכבוד לפייסבוק, 'שרינג איז קרינג' זה משהו שאני וחברתי עושות כבר שנים.

אגב, ארבע שנים אחרי כן הפכנו להיות שותפות לדירה. הנושא תמיד ריחף כמו בדיחה באוויר: האוכל שלי - שלך, הבגדים שלי - שלך, הבחור שפעם יצאתי איתו, ואם את בעניין - גם שלך. זה גם קל כשגרות דלת מול דלת. ואז הגיע הערב הזה שבו יצאנו לבר בשעת לילה מאוחרת מדי. כל השולחנות נתפסו, והמארחת הציעה לנו להצטרף לאחד הזוגות שישב בשולחן גדול יותר. החיים הם קומדיה אחת מטופשת במיוחד, ובשולחן גדול, בפינת הבר, ישב לו אותו בחור ששתינו יצאנו איתו בעבר. רק שהוא אפילו לא היה לבד. הוא בדיוק התמזמז עם החברה החדשה שלו.

היא כמובן לא ידעה מי אנחנו, והמסכן נאלץ להציג אותנו בפניה. זה לא היה מסובך מדי - אני והוא למדנו יחד, ואת החברה הטובה שלי הציג בתור... "החברה של טל". כלומר, שלי. חברתו זרקה משפט לאוויר על החבר שלה שמכיר את כל העיר, והיא בהחלט לא טעתה. היא בכלל הייתה ממש נחמדה ופצחה איתנו בשיחה חברותית ונעימה, בזמן שהנסיך ויליאם לשעבר שקע בנייד ופחד לשאת אלינו מבטים. עוד דרינק ועוד צ'ייסר וחברתו כבר הרגישה איתנו לגמרי בבית. "אתן ממש מגניבות", אמרה פתאום. אולי תבואו איתנו בפעם הבאה שנצא? אני מרגישה שאנחנו כאילו מכירות מלא זמן!". אני וחברתי צחקקנו. ואז הגיע החשבון והיא הציעה שנתחלק. היא לא ידעה שאת הצלע הגברית שבשולחן כולנו כבר חלקנו.