אשתך החדשה הייתה שם עוד כשהיינו נשואים
האישה שבינינו מושכת בחוטים, שופטת, מכריעה ומוציאה לפועל את גזר הדין. היא מנהלת אותך בדיוק כמו שאני ניהלתי אותך בשנים הארוכות שלנו ביחד, כך שלא באמת שיפרת את איכות חייך, רק החלפת אישה חזקה אחת באחרת. רק שאני הייתי הראשונה, ולכן תמיד אהיה המקור שלך להשוואה
היא כנראה תמיד הייתה שם – גם כשהיינו נשואים, גם אחרי שנפרדנו, ועכשיו, כשאתה נשוי לה, היא כל הזמן שם. תחילה לא הייתי מודעת לקיומה או להשפעתה. אולי שמעתי את שמה פה ושם, אבל לא ממש שמתי לב להבעת פניך שמשתנה כשאתה מדבר עליה. יכול להיות אפילו שפגשתי אותה באחד מערבי החברה שלך, אבל מעולם לא היה לי ספק בנאמנותך הטוטלית אליי – ידעתי עם מי התחתנתי, והמושג 'בגידה' לא היה בלקסיקון שלנו.
אני בטוחה שבפרידה שלנו היא כבר נכחה בצורה משמעותית יותר. נכון, שמה לא עלה, לא בשיחות הפשרה ולא בבית המשפט, ואומנם הדגשת שוב ושוב שהפרידה שלנו לא קשורה לצד שלישי, ושפשוט בינינו זה כבר לא עובד. אפילו כששאלתי אותך אם יש לך מישהי אחרת – הרי איזו סיבה יש לך לעזוב אותי ואת ילדינו המשותף - ענית שלא. אמרת שהיינו ילדים כשהתחברנו ועכשיו אנחנו כבר מבוגרים, וכדאי שכל אחד ילך לדרכו. אבל אחר כך בחרת לגור דווקא שם, והתעקשת לקחת את הילד בימים הספציפיים האלה, והבנתי.
אני זוכרת שלאחר הפרידה היית מתקשר כל ערב כדי לדבר עם הילד שלנו, לאחל לו לילה טוב, והייתי שומעת ברקע קולות של דיבורים, גם של ילדים, ולא הבנתי – לא הבנתי שאתה מכין את עצמך לתפקידך החדש כאבא חורג למישהו אחר. החתונה השנייה שלך כבר הייתה המשך בנאלי לתהליך שבו היא תפסה את מקומי – הרי מעולם לא הסתדרת לבד, והיה ברור שאם עזבת משפחה אחת, עוד תחליף אותה באחרת. הוואקום הענק שנוצר היה גדול וקשה מלהכיל, והיקום, לפחות על פי איינשטיין, תמיד ישאף לאזן את עצמו.
ההחלטה להביא ילדים משותפים לאחר האיחוד המתבקש הייתה תמוהה בעיניי – אני אפילו לא הייתי שוקלת את זה. רק הרעיון של קשירת חיי עם אדם נוסף לכל החיים שוב, היה קשה מנשוא. אך אצלך זו לא הייתה הפתעה גדולה. זו הייתה הדרך היחידה עבורך לקשור את חייך שוב עם עוד אישה. הרי לעולם לא תעזוב עוד אישה וילד – זה כבר לא כל כך כלכלי. והאישה שבינינו? על פי המהירות בה נכנסה להיריון, היה ברור שהיא לגמרי בעניין. הרי איך היא תשתווה לי אם לא תהיה גם היא אימא לילדיך? איך היא תוכל לסבול את הידיעה שיש לי את היתרון היחסי הזה עליה?
היום האישה שבינינו כבר מחליטה מתי תהיה עם ילדך. היא מחליטה מה יאכל ומתי, מתי ילך לישון, ומעבר לכך, נתת לה את הכוח האולטימטיבי להחליט איך ייראו יחסיך איתי. המודל הוא פשוט: איך שהאקס שלה מתייחס אליה, כך אתה תתייחס אליי. לכן התקשורת בינינו מינימלית ככל האפשר, ואין שום עדות לקשר, לאהבה או לחיים שחלקנו ביחד המון שנים עד לא מזמן. אני יודעת שאם ארצה לשאול שאלה או לנהל שיחה קצרה שקשורה לרווחת הילד, ולא על שום נושא אחר, חס וחלילה, כדאי לי ליצור קשר רק בזמן שאתה עובד. רק שם היא לא עוקבת אחר מעשיך ובודקת את ארשת פנייך תוך כדי השיחה.
ברגעים המעטים והנדירים בהם אני רואה אותך, היא תמיד לצדך, מחזיקה את ידך, מפגינה בעלות בלעדית עליך ועל חייך. ואתה מתעלם ממני, כאילו שאתה לא מכיר אותי. לעין בלתי מזוינת זה נראה כאילו לקית בתסמונת סטוקהולם. והילד שלנו? הילד שלנו מקבל בדיוק את מה ששאר הילדים מקבלים, ואני לא מדברת על כסף או על הנאות החיים. אני מדברת על אהבה וחום, תשומת לב וזמן איכות. ואיך לא? הרי האישה בינינו היא המודל הנשי החדש שקיים במשפחה החדשה שלך.
האישה שבינינו מושכת בחוטים, שופטת, מכריעה ומוציאה לפועל את גזר הדין. היא מנהלת אותך בדיוק כמו שאני ניהלתי אותך בשנים הארוכות שלנו ביחד, כך שלא באמת שיפרת את איכות חייך, רק החלפת אישה חזקה אחת באחרת. ואולי האישה הזאת, ואת שמה לא אעלה על דל שפתיי, היא התיקון שלך. אבל אתה יודע מה? ההבדל ביני לבינה הוא שאני הייתי הראשונה, ולכן תמיד אהיה המקור שלך להשוואה, המודל לחיקוי שעל פיו תסתכל על חייך ועל הזוגיות שלך.
שיהיה לך בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
