ביבי, אל תתקשר / טור

תודו, קצת התחרפנו. שני ניצחונות, כדורגל טוב, שחקנים שנותנים את התחת וכולנו כבר עפים באוויר. עד לפני כמה שבועות לא הבנו מה זה בכלל ליגת האומות (עדיין לא ממש קלטנו איך לעזאזל עולים מפה ליורו), היינו בטוחים שמדובר בגביע הטוטו גרסת הנבחרות, והנה שני ניצחונות באוקטובר וכולנו כבר מריצים תסריטים, עושים חישובים לגבי היריבות בשלב הבא, והכי חשוב: מתרגשים לקראת משחק נבחרת.

האנרגיה הזו לא הייתה פה כבר הרבה זמן ומותר לנו לערב אחד לבעוט את הציניות הצידה, לארגן גרעינים טריים וחבר סמולן שחולה על דאבור וסבע, לשאוג ב'אורי זוהרית': "שקט בבית!" ולקוות שהחבורה בתכלת לא תפשל.

אוהדי הנבחרת. הפעם יעודדו מהבית(צילום: עוז מועלם)

אז לפני שמשתרעים על הספה, כמה הערות:

1. אנחנו באים חיובי, אבל לא לדאוג, נישאר מפוכחים וזהירים. נבחרת ישראל האכילה אותנו יותר מדי אכזבות מכדי שנגיע למשחק כזה בלי אזהרת מסע מהבהבת: כל מצב נייח מהדקה ה-85 ומעלה הוא פוטנציאל לשברון לב. זה הזמן להרחיק כוסות יקרות מדי מהשולחן.

2. חוץ מזה, לא חייבים מצבים נייחים. יש ממול כמה סקוטים לא נייחים בעליל שרק לפני שלושה ימים פירקו את אלבניה בחוץ. פציעות, הרכב מאולתר או מאמן שמסוכסך עם הכוכבים – בסוף מדובר ב-90 דקות ראש בראש בין שתי נבחרות לא חזקות מדי שסוחבות על הגב לא מעט תסכולים וצלקות. אחלה נקודת פתיחה לקרב חפירות עקשני שבו מי שתהיה יותר חזקה בראש, תיקח את כל הקופה.

ייני וזהבי. צריכים להיות חזקים בראש(צילום: עוז מועלם)

3. אה, וכל הקופה, למי שפיספס, זה בסך הכל העפלה לפלייאוף ליגת האומות. זה ממש אחלה וכיף יהיה לדעת שהנבחרת מסוגלת להציב מטרת ביניים ולעמוד בה, אבל הדרך ליורו עוד ארוכה.

4. אפילו אנדי הרצוג זיהה את החיבה הישראלית לאופוריה מואצת בקצב פסיכי. בראיון לאמצעי תקשורת אוסטרים (שאיכשהו זה תמיד ייתפס כמו המקבילה הכדורגלנית של לרכל עם הג'מעה מהמילואים על החברה החדשה שלך) הוא הודה ש"ישראל באופוריה, אולי אפילו יותר מדי". עכשיו התפקיד שלו זה לשמור בתוך הממלכה שלו על פרופורציות הגיוניות ולהשאיר את השחקנים בפוקוס ודריכות שלא תשתק אותם. או כמו שממלמלים בטריבונה: "באמשלכם רק אל תחטפו גול בחמש דקות ראשונות".

הרצוג. מודע לגודל המעמד(צילום: רויטרס)

5. האופוריה וההתרגשות שעוררו שני הניצחונות על סקוטלנד ואלבניה הוכיחו שוב את מה ששחקני הנבחרת והבוחשים סביבה מתעקשים שלא להבין: הקהל הישראלי מת לאהוב את הנבחרת שלו. תנו לו חצי סיבה להתלהב והוא כבר שם צעיף. תפרקו יריבה מדרג ג' והוא עושה מינוי לכל הקמפיין. תנצחו יריבה במאני-טיים עם גול עצמי בנבדל והוא כבר מתפייס עם חמותו בתקווה שתלווה לו כסף לכרטיס טיסה למשחק פלייאוף בחור סקנדינבי עם מינוס 20 מעלות. רק תנו לו סיבה, והוא כבר יבוא. באופוריה יבוא.

6. ובמקרה של תיקו או ניצחון יש רק דבר אחד מציק ולא מרפה: הטלפון מראש הממשלה/שרת הספורט/ראש האופוזיציה/ראש מועצת מזכרת בתיה בה הרצוג עצר פעם כדי לקנות פיצה. ריח הבחירות באוויר עלול לקחת את הריטואל המעיק של פוליטיקאים שיושבים בממתינה על הנייד של המאמן למחוזות מביכים ומעושים במיוחד. לאור האינפלציה בטלפונים אחרי כל רבע ניצחון או תחרות גראנד פרי בג'ודו והתעמלות ראוי שנקבע סרגל הישגים שמצדיקים שיחה מפוליטיקאי-טרמפיסט. ובמקרה הפעם: כל עוד הנבחרת לא עלתה ליורו, אל תוציאו את האסימון מהכיס.

נתניהו. עדיף שלא יתקשר(צילום: EPA)