מועדון קרב: פארסת גמר הליברטדורס
דניאל סעדון מנסה להבין למה החוליגנים הורסים את הענף שאנחנו כל כך אוהבים, אבל לצערה גם יודעת שזה יכול לקרות בכל מקום. כן, גם בליגת העל שלנו
את האינפורמציה על המתרחש קיבלתי מהרשתות החברתיות, כמובן (זכיינית השידור הישראלית מאמינה ב"פחות דיבורים", למרות שהצופה שמשלם לה מאות שקלים בשנה ממש היה רוצה לדעת מה קורה), עד שקראתי על הביטול והלכתי לישון. אבל מי ששוטט ברחבי הרשת בימים האחרונים ודאי הבין גם שהאירועים סביב המשחק-שלא-שוחק לא הסתכמו בהשלכת אבנים על האוטובוס של שחקני בוקה (לא שאני מזלזלת בחומרת המעשה), ושהערב ההוא בבואנוס-איירס, שאמור היה להיות חגיגה ספורטיבית ושמחה של כדורגל, הפך להתפרצות יצרים אלימה ומכוערת, שהוציאה החוצה את כל הרפש האנושי.
אנשים הלכו מכות ברחובות כמו בסצנה מסרט אפוקליפטי, כמעט הרגו אחד את השני, התעללו בבעלי חיים. סרטון מזעזע של אישה אחת, שניסתה להבריח חזיזים לאצטדיון על גופה של ילדה קטנה, גרם לכולנו לצקצק בלשונותינו בהתנשאות ולצייץ שככה זה בדרום אמריקה, במדינה שמזמן איבדה שליטה על אוהדיה. אבל האמת היא שאני זוכרת יפה מאוד את כל אותן בחורות שהיו מחביאות אבוקות בתחתונים גם בכניסה למשחקי ליגת העל שלנו. מתחבאות בשיחים ומצחקקות. את האבנים שהושלכו מהיציע על ראשיהם ומכוניותיהם של אוהדי הקבוצה היריבה והאמונות הטפלות סביב התרנגול המסכן.
זה יכול לקרות בכל מקום ברגע שקצת מאבדים שליטה. והנה זה קורה גם באירופה, היבשת הנאורה. בליגת האלופות, מפעל כדורגל שהוא בדרך כלל קונצרט משעמם במונחים של חוליגנים. והתמונות משם, מהמשחק בין א.א.ק אתונה לאיאקס, הן כמו מאזור מלחמה. שוטרים עם אלות, רימוני עשן, מכות ודם ופחד מוות, ואני באמת לא מצליחה להבין למה. למה מגרשי כדורגל הפכו לזירת קרב? למה ילדים צריכים לראות פרצופים מדממים? למה אנשים כאלה מסתובבים חופשי, בזמן שברור שהם צריכים לשבת בכלא. להיות סגורים מאחורי סורג ובריח ולשלם על המעשים המכוערים שלהם, שלא פוגעים רק בקורבנות הישירים שלהם, אלא באוכלוסייה שלמה של אנשים שנאלצים להפסיד, להימנע ולהתרחק מאחד הדברים הכי נפלאים שיש לחיים האלה להציע, מהכדורגל.
לפנייה לכתב/ת 
