שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמו סביבון הוא יסובב אותך על אצבעו הקטנה
    הוא יסובב אותך במהירות מטורפת, יסחרר אותך עד שתאבדי לגמרי כיוון, ואז יברח רגע לפני שתתרסקי, ושום נס גדול או קטן לא יהיה פה. אז אל תסמכי על ניסים, זה לא שווה את הסיכון

    "זה לא הוא, זו שוב את". את שומעת את הקול הזה בראש שלך מהדהד, כשפעם נוספת את מוצאת את עצמך לבד בחושך בוכה. הרי זה לא יכול להיות שככה זה אמור להרגיש. כולן אומרות שזה נפלא ומדהים וזה בדיוק מה שהן חיכו לו כל החיים, אז איך זה שאצלך זה מרגיש נורא? כיצד ייתכן שהסחרור הזה גורם לך לבחילה נוראית במקום לאופוריה מטורפת? ומדוע במקום להניף אותך למעלה הוא מטיח אותך לקרקע ומרסק אותך לחתיכות? איך זה יכול להיות שבמקום אור גדול שמאיר את הכול ובא לגרש את החושך, ה"נס" שלך יותר דומה לקפה מר ושחור?

    הוא הבטיח שלא יהיו כאן משחקים, אז הבטיח (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    הוא הבטיח שלא יהיו כאן משחקים, אז הבטיח(צילום: Shutterstock)
     

    את ילדה גדולה. את יודעת שכל הסיפורים על נסיכים שמגיעים בכרכרות מוזהבות הם בדיוק כאלה - סיפורים, אגדות ופנטזיות. במציאות אין נסיכים, אין פיות טובות והכי קרוב לכרכרה שתראי במקרה שלך זה מקסימום חמור רתום לעגלה, שיעבור לידך כששוב תפספסי את האוטובוס. ועדיין, את מרשה לעצמך להאמין. הרי הוא הבטיח. הוא אפילו הסתכל לך עמוק בלבן של העיניים ונשבע שאיתו יהיו רק דמעות של שמחה. נו, אז הוא הבטיח.

     

    ידעת מהשנייה הראשונה שהוא יסובב אותך על האצבע הקטנה שלו מתי שרק ירצה, ואת לא תוכלי לו. ידעת שכל חוקי הפיזיקה האפשריים של התנועה יפעלו לרעתך. שבכל פעם שרק ירצה, הוא יסובב אותך במהירות מטורפת, יסחרר אותך עד שתאבדי לגמרי כיוון, ואז יברח רגע לפני שתתרסקי, ושום נס גדול או קטן לא יהיה פה. כולן הרי סיפרו לך שכשמגיע האחד, את פשוט יודעת. כשהוא נוגע בך, את מרגישה מינימום ג'ניפר גריי בסצנה המפורסמת מתוך "ריקוד מושחת" כשפטריק סווייזי הניף אותה באוויר. כאילו את טיל בליסטי שהוא העיף למעלה ואת לא רוצה לנחות לעולם, אלא אם זה ישירות לתוך החיבוק שלו. אבל במציאות שלך, את נופלת. את מתרסקת בחבטה נוראית לקרקע, והוא כבר מזמן לא שם כדי לתפוס אותך.

     

     

    הוא כמו הקאובוי הכי מהיר במערב הפרוע. הוא שולף בקלות, מסובב במהירות, יורה ומיד בורח. ואת? לא אכפת לך יותר. את הרי יודעת שהוא חלקלק כמו שמן. שלא משנה כמה פעמים תבטיחי לעצמך לא להיכנע למתק שפתיו, זה קרב אבוד מראש. כשהוא בסביבה, את מפתחת הפרעת קשב וריחוף. הוא ידבר, אבל את לא באמת תקשיבי. זה גם לא באמת משנה הרי מה הוא יגיד, כי בכל מקרה הראש שלך כבר מזמן מסוחרר, הגוף שלך מנותק לגמרי מהקרקע וכל מה שאת מרגישה זה את הכול סביבך מסתובב.

     

    אבל כשאת שם למעלה והרגליים שלך נוגעות לא נוגעות בקרקע, ברגעים הבודדים האלה כשכוח הכבידה משתף איתך פעולה ואת לא צונחת ישר למטה, זה מכה בך. את מבינה פתאום על מה ולמה נכתבו כל הפנטזיות. את מרשה לעצמך להרגיש כאילו שאת באמת במשקל נוצה ומרחפת על איזה ענן, ואז את מסתכלת למטה. כמו דמות בסרטים המצוירים שנופלת רק כשהיא מגלה פתאום שבעצם היא הולכת על אוויר, גם את מבינה שאין לך למטה שום רשת בטחון. שזו צניחה חופשית שההתרסקות בסופה היא ודאית, והדרך היחידה שלך להינצל היא לא להיכנס לסחרור.

     

    את חייבת להשאיר את הרגליים שלך נטועות חזק בקרקע כאילו היו עשויות מעופרת יצוקה. אל תסמכי על ניסים, זה לא שווה את הסיכון. מי שמשחקת באש, סופה להיכוות. וכמעט כמו במזמור המפורסם, גם השנה תמצאי את עצמך תוהה: מי י(א)מלל את הרווקות ישראל, ומי יהיה הגיבור שהובטח שמגיע בכל דור, המושיע והפודה שיגאל אותן מחושך לאור.

       

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים