אוהדי מכבי ת"א יכולים כבר לצעוק: "זו השנה שלנו!"

תקווה היא אם כל חטאת של אוהד כדורגל. תמיד ארוכה. תמיד חמקמקה. תמיד על זמן שאול. היא מזמינה לנו את ההנאה העצומה שבאה עם הציפייה, ותמיד מרסקת אותנו עם הכישלון שאורב מעבר לפינה. תקווה היא משקה האלים שאסור לנו לשתות ממנו – ואנחנו תמיד לוגמים ומוצאים את עצמנו שבורים על הרצפה ביום למחרת. "תן לי להגיד לך משהו, ידידי", מסביר רד ב"חומות של תקווה" לידידו אנדי דופרין, "תקווה היא דבר מסוכן. תקווה יכולה לשגע בן אדם". אבל היא כל כך מתוקה כשהיא מתממשת.

העונה שוב פיתחנו ציפיות שלא יכולנו להתנתק מהן. עוד לפני שהסטופקס נגעו בדשא עצמנו את העיניים וייחלנו לטוב ביותר. שמרנו את התקווה עמוק בלב, מתחת לצעיף, מתחת למעיל. עם כל מחזור שעבר, כל שער שנכבש, כל נפילה של ב"ש וכל התרסקות של ה"גדולות" לשעבר נפלה עוד לבנה בחומת החששות. רצינו לצעוק אותה חזק יותר וברור יותר אבל נזהרנו. כבר היינו שם פעם. התרסקנו לא פעם.

שחקני מכבי תל אביב חוגגים(צילום: ראובן שוורץ)

צהובים שכמונו. שבעי אכזבות בשלוש השנים האחרונות, סיפרנו לעצמנו את הסיפור של האימפריה וחזרנו עם זנב מקופל בין הרגליים בדמות מקום שני וממתק שלא השביע אותנו בדמות הליגה האירופית. הרמנו את הראש פעם אחר פעם ושוב חטפנו את המכה שהורידה אותו לקרקע. היינו כחולמים ותמיד התרסק החלום. אז התאפקנו מספיק והגיע הרגע - אחרי סיבוב שלם אנחנו יכולים לצעוק את זה בקול רם. עדיף בשירה: הלב שוב ישמח אההההה כי את האליפות ניקחח ואז יהיה פה מהפך!!

ולדימיר איביץ'(צילום: ראובן שוורץ)

אוי, הטעם המתוק של עונה גדולה. כל כך התגעגענו. אפילו הפקק הבלתי נגמר לא עוצר את הקונצרטים שהאצטדיון בנתניה רואה השנה. הכל כבר מוכן לשנת הקאמבק. שנת ההוכחה שגם בלי ג'ורדי אפשר. האליפות הראשונה אחרי ערן. האליפות הראשונה במגרש המקולל על שם נתניה. אל תגידו אי אפשר. אל תגידו "תפסיק לעשות עין הרע ולפתוח פה". המכביזם מובנה אצלנו ברגע שבחרנו את החולצה הצהובה. אנחנו רוצים לרמוס, להרוס ולדרוס את כל מה שעומד בדרכנו ולא פחות מזה. זו לא דרך חיים, זה חזון. זה מצב הצבירה התמידי שלנו. וברגע שהמספרים מתחברים למציאות אנחנו צריכים לצעוק את האמת בפנים של כולם.

ולמה בעצם לא? הרי זה מגיע לנו כל כך. מה יותר מתוק מלקחת אליפות עם שחקני בית? עונש הפייר פליי שקיבלנו השיב הביתה את כל הילדים והנערים שחלמו על חולצת ההרכב בקבוצת הבוגרים. מסעותיהם באשדוד, בני יהודה וקריית שמונה הסתיימו. ושבו בנים לגבולם. זה המאני טיים ומי אם לא הם, דור העתיד של הכדורגל הישראלי, יביא את האליפות המתוקה? מאסנו כבר בשחקנים השבעים מדי, העשירים מדי, המפונקים מדי. מלאי הקעקועים והתספורת באלף שקל. שחקני הבית הם הסמל והאידיאולוגיה. הם השורה "תנו פה דם על המגרש, תהיו גאים בסמל". קריית שלום לא ראתה כזאת קבוצה ביתית מאז ימי האחים ברומר, בן לוז, דריקס, נימני ושות'. גם אז זה נגמר בשושלת מיתולוגית.

שלוש השנים האחרונות היו מלאות תקווה, אבל גם אותו דבר ממה שהכרנו. אותו מנהל מקצועי, אותם מאמנים עם רקע של "אני כבר זז, רק עושה עונה אירופית וממשיך הלאה" ואותם לגיונרים עם יוטיוב של אנטואן גריזמן ומציאות של חן דילמוני. אין ספק, הרכבת הצהובה עוד תעצור במהלך השנה. אי אפשר להישאר בפרופיל כל כך גבוה. אבל נקום נחושים וחזקים יותר. נתעורר מהר ונדע להכיר במציאות ולהתאים את עצמנו אליה, או אותה אלינו. עונת 2018/19 חייבת להיות צהובה ואיכותית. נשיקת פרידה לנתניה רגע לפני שחוזרים הביתה. ניתן את הדם, נעמוד בפקקים, נריב על חנייה, נעלה את הכולסטרול עם נקניקייה של 12 בלילה, נישן פחות, נעשן יותר, נהיה צרודים, נהיה חולים, נהיה עצובים ונהיה שמחים. האימפריה בצהוב חוזרת. וזה שווה את הכל.