שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני כאן בגלל אשתי - המעבר שלנו לקליפורניה
    כדי שאשתו תעשה פוסט דוקטורט, אריאל כהאן נפרד זמנית מחייו הקודמים ועבר עם משפחתו לארצות הברית. "בתקופה הזו הילדים הם 'על הבעל', ולנו יש חמישה". טור אישי על הקרבה, חלומות, קריירה ומשפחה

    כמה חודשים לאחר שהגענו לקליפורניה, לקחתי את רועי, אז בן שלוש, לקבל חיסונים. כשנכנסנו לקופת חולים הוא שאל אותי למה באנו. האמת היא שאני לא זוכר שהתעסקתי בענייני חיסונים בארץ, ולא ממש הייתי מוכן לשאלה, אז פשוט עניתי שאני צריך תרופה. זו כמובן תשובה רעה, אבל בלחץ של אז, תחת אש, באמת שלא היה לי שום רעיון אחר. חשבתי שתוך כדי תנועה כבר נאלתר משהו.

     

    במרפאה היו עוד ילדים עם האימהות שלהם. הייתי הגבר היחיד. בין הילדים היה גם אלישע, חבר של רועי מהגן, ואמא שלו, שהיא במקרה אשתו של רב בית הכנסת הקונסרבטיבי. רועי דיבר עם אלישע ואני דיברתי עם אמא שלו. בתוך כך שמעתי את אלישע מספר לרועי שהוא בא לקבל חיסון. הוא אמר שזה חשוב לעצמו, כדי שיהיה בריא, וגם לעולם באופן כללי, אבל זה לא מאוד נעים, לכן בערב הוא יקבל פרס, אולי משאית. זה היה נאום יפה.

     

    לטורים הקודמים:

    "הבן שלי לומד כדורסל בבית ספר מוסלמי"

    הוציאו את הילדה מהכיתה כי חשבו שהיא לא מחוסנת

     

    בסוף הדברים אלישע שאל את רועי - "ולמה אתה באת לכאן?" ולפני שהספקתי לומר משהו, או סתם להמם אותו עם איזו חתיכת במבה בפה, רועי השיב בקולו הישראלי הקולני - "אבא שלי חולה". ישבנו במרפאת ילדים. כולם שמעו. מסביב בהו בי עיניים בזעזוע. הבטתי באימא של אלישע, היא פשוט חייכה. שוב לא היה לי מה להגיד, אז אמרתי שהחיים מלאי הפתעות ועוד מעט גם לרועי תהיה הפתעה. הזעזוע גבר, מן הסתם. עוד פעם יצאתי טמבל.

     

    מחשבים מסלול מחדש

    לפני שנתיים וחצי הגענו לקליפורניה לצורך הפוסט דוקטורט של ענת. מדען שמעוניין להשתלב בסגל הבכיר באחת האוניברסיטאות בישראל, צריך לעבור תקופה של מחקר באוניברסיטה מובילה בחו"ל, בדרך כלל בארה"ב. לתקופה הזו קוראים "פוסט דוקטורט" – כמו "פוסט טראומה", אבל דוקטורט, וגם יש מאפיינים דומים.

     

    מה משך התקופה? זה תלוי בתחום המחקר - בפיזיקה ובכימיה שנתיים-שלוש, וככל שמתקרבים לביולוגיה זה עולה - ארבע, חמש שנים ולעיתים יותר. ספציפית לגבינו, ענת התמקמה במקום ששמו המכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), השוכן בסמוך ללוס-אנג'לס. ומאז, קצת כמו בכלא, יש לי לא מעט זמן לחשוב על מה שעשיתי.

    משפחת כהאן (צילום: אלבום פרטי)
    משפחת כהאן בפוסט דוקטורט(צילום: אלבום פרטי)

    נשים מהוות מיעוט בסגל האקדמי הבכיר בישראל. בתחומי המדעים המדוייקים הייצוג הנשי הוא נמוך במיוחד. על פי דו"ח המועצה להשכלה גבוהה משנת 2015, במקצועת המחשב, מדעי הטבע וההנדסה, שיעור הנשים בקרב הסגל הבכיר עומד על כ-11%-13%, בפיגור רב מיתר מדינות המערב. אפשר להעלות כל מיני השערות למה זה קרה, למשל שנשים לא מסוגלות לעשות חישובים מסובכים.

     

    הנה אפשרות נוספת - הקהילה הישראלית של Caltech מונה בערך 15 משפחות של פוסט-דוקטורנטים. במהלך השנתיים הראשונות לשהותנו כאן הייתה ענת הפוסט-דוקטורנטית הישראלית היחידה במכון. אחת מתוך 15. היא הייתה חברה במועדון היוקרתי של "האישה היחידה", ואני הייתי חבר במועדון היוקרתי פחות של "בן הזוג היחיד".

     

    בקיץ האחרון אירעה מהפכה - לענת הצטרפו שתי חברות: מיכל ונירית, ולמועדון שלי הצטרפו רן וירון. ביחד שלושתנו מחשבים מסלול מחדש. אני לא יודע מי מהם כבר הספיק לקחת את הילדים לקופת חולים כאן באמריקה, בכל מקרה אני כנראה לא הבן אדם המתאים לחנוך אותם בעניין הזה.

     

    אף אחד לא מחכה לי בשוק התעסוקה

    באופן כללי אפשר לומר שהמחקר שלי מתקדם יפה וגם יש תוצאות, אפילו מובהקות - לגמרי ברור למה יש מעט נשים במדע: הדרישה המוצדקת הזו של פוסט-דוקטורט באמריקה לפרק זמן של מספר שנים, מהווה עבור נשים רבות משוכה כמעט בלתי עבירה.

     

    מבחינת בן הזוג, מדובר לעתים, בעיתוי הכי סוער בחיים, בהיבט של קריירה ועבודה. לא תמיד זה פשוט למצוא באמריקה תעסוקה מתאימה, בפרט למי שזה תופס אותו בשלב מתקדם של החיים. הרוב נאלצים להתפשר, בלשון המעטה. גם אין צורך לומר שבפרק הזמן הזה הילדים הם "על הבעל", ולנו, אגב, יש חמישה.

     

    ועד כאן זו רק הבעיה הקטנה. שכן את המחיר היותר כבד עלולים לשלם בני הזוג דווקא בסוף התהליך, בחזרה. התירוץ לפיו תרמתי ארבע שנים בקריירה לטובת האישה או המדע, עלול שלא להתקבל בהבנה. ארבע שנים זה נצח בשוק התעסוקה. אף אחד לא מחכה לי במקום העבודה הקודם שלי, גם לא לרן או לירון.

     

    משפחת כהאן (צילום: אלבום פרטי)
    "לא מספיק לעודד נשים. צריך לחשוב גם על בני הזוג"(צילום: אלבום פרטי)

    בשנים האחרונות האוניברסיטאות בישראל משקיעות משאבים במטרה לעודד נשים להשתלב באקדמיה בתחומי המדעים. הן מעניקות ייעוץ, הכוונה, תמריצים ומלגות ייעודיות. זה חשוב, אבל זה לא מספיק, שכן הנשים הן בדרך כלל לא מקור הבעיה. ומכיוון שדברי מכוונים במידה רבה לאנשים שעוסקים במדע, אנסה לנסח זאת בלשון יותר מדעית: האסטרוגן בסדר גמור, באיכותו, בריכוזו ובהתאמתו למחקר שמנסים לקדם.

     

    במשך מאות שנים חשבו שהאסטרוגן דליל או מהול או דפוק, אבל זו הייתה הנחה שגויה. הבעיה נעוצה בגוף שמייצר טסטוסטרון. הוא לא אוהב שינויים קיצוניים, בעיקר כאלה שלא הוא יזם. הטסטוסטרון עלול להיהרס, בחום, בקור, או סתם כי שומטים לו את הקרקע מתחת לרגליים. זה יכול להשפיע גם על האסטרוגן, ובהמשך לכך על המחקר והמדע.

     

    הקרבה מצד בן הזוג

    קריירה מדעית מחייבת הקרבה מצד בן או בת הזוג. זו המציאות. מדובר בהקרבה הכרוכה לעיתים בויתור על קריירה נחשקת. כל מערכת יחסים וחיי משפחה כרוכים בויתורים והקרבות. העניין הוא שבני זוג של פוסט-דוקטורנטיות בדרך כלל מגיעים לחוויה הזו בגיל ובשלב שונה בחיים ובקריירה מבנות זוג של פוסט דוקטורנטים.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    על פי רוב, קודם לנסיעה, הם גם היו המפרנסים העיקריים בבית, וזהו סיכון שרבים אינם מוכנים לקחת. לכן אם רוצים לאפשר ליותר נשים להשתלב באקדמיה, ואם זו משימה לאומית, צריך לנסות למתן את את הסיכון והפגיעה וליצר תמריצים דווקא ביחס לבני הזוג שלהן.

     

    ניתן להעלות אפשרויות רבות איך לעשות זאת, זה לא מאוד מסובך, אך ברור כי מהלך זה אינו רובץ רק לפתחן של האוניברסיטאות. הכלים אשר בידיהן, בהקשר זה, מוגבלים. בשביל זה יש מדינה. זה מהלך שצריכה להוביל הממשלה.

     

    הכותב הוא עורך דין, נשוי ואב לחמישה ילדים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    הקרבה הכרוכה לעיתים בויתור על קריירה נחשקת
    צילום: אלבום פרטי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים