ביהמ"ש הכריע בין שני הסכמי ממון וזוג מסוכסך אחד

בני זוג חתמו על הסכם גירושים, חזרו לחיות יחד ואז חתמו על הסכם נוסף לפני שנפרדו סופית. שופטת נדרשה לקבוע מי מהם גובר. מה נקבע?

עו"ד שוקרי פקספורסם: 17.12.18 , 16:50

בית המשפט למשפחה בחיפה קיבל לאחרונה שתי תביעות נגדיות שהגישו בני זוג במסגרת סכסוך רכושי שפרץ על רקע שני הסכמי ממון שנחתמו ביניהם: הבעל טען שיש לאכוף הסכם מ-2010 שבו הובטחו לו 40% משווי דירת אשתו, ואילו האישה טענה שיש לאכוף הסכם מ-1999, שבו הובטחו לה מחצית מזכויות הפרישה של הבעל. השופטת הילה גורביץ שינפלד קבעה ששני ההסכמים מחייבים.

בני הזוג נישאו ב-1984 והביאו לעולם שני ילדים. ב-1999 הם נפרדו אחרי שחתמו על הסכם גירושים. בית הדין הרבני בחיפה אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. לאחר גירושיהם הם חזרו לחיות יחד כידועים בציבור, ונולד להם ילד נוסף. ב-2010 הם נפרדו בשנית וחתמו על הסכם פירוד וממון. הסכם זה לא הובא לאישור בית המשפט.

הבעל הוקלט:

"הסכם הממון נחתם לצורכי מס"

עו"ד מיטל כהן

אישה דרשה לבטל את הסכם הממון שחתמה מול בעלה והותיר אותה עם 2.5 מיליון שקל בלבד. בית המשפט דחה אותה ונזף בה על התנהלותה

הקליטה את בעלה מודה בטיפול זוגי: "הסכם הממון נחתם לצורכי מס"

ב-2015 הגישו בני הזוג תביעות הדדיות. הבעל ביקש לאכוף את ההסכם המאוחר שבו הוצהר כי הוא השקיע את כספי פרישתו בדירתה של האישה. שווי ההשקעה שלו במחצית הדירה הוערך בכשני מיליון שקל. הצדדים הסכימו גם שיש כוונה למכור את הדירה והאישה התחייבה לשלם לאיש לבעלה את השקעתו, בסכום השווה ל-40% משוויה או מהתמורה שתתקבל מהמכירה.

אבל האישה טענה שההסכם המאוחר נערך שלא מתוך רצון חופשי. לדבריה, היא הייתה נתונה לאלימות מילולית ופיזית מצד בעלה ומדובר בהסכם למראית עין שנחתם בכפיה, עושק וניצול מצוקתה הנפשית. לחלופין היא טענה שההסכם לא מחייב מאחר שלא אושר מכוח חוק יחסי ממון.

היא הגישה תביעה נגדית שבה ביקשה לאכוף את ההסכם המוקדם שבו הצהירו הצדדים שהיא זכאית למחצית מכספי הפרישה של הבעל. לטענתה, הוא לא מקיים את חלקו על פי ההסכם אף שפרש כבר ב-1999.

הבעל טען להגנתו שלא ניתן לאכוף את ההסכם המוקדם. לדבריו, ההסכם מומש בפועל על ידי השקעת כספי הפרישה שלו בדירתה של האישה, כפי שעולה מההסכם המאוחר. זאת ועוד, לאחר אישור ההסכם בבית הדין חל שינוי נסיבות והצדדים חזרו לחיות יחד. לדבריו, תביעת האישה הוגשה ממניעי נקם ובחוסר תום לב.

השופטת הילה גורביץ שינפלד קיבלה את שתי התביעות. באשר לתביעת הבעל היא קבעה שהאישה לא הוכיחה אף אחת מטענותיה לעושק וניצול. היא הוסיפה כי לצורך אכיפת ההסכם המאוחר אין צורך באישור בית המשפט והוא תקף מאחר שבמועד חתימתו הצדדים חיו כידועים בציבור וחוק יחסי ממון לא חל עליהם.

בנוגע לתביעת האישה צוין בפסק הדין ששני הצדדים מסכימים כי הוא תקף ומחייב אלא שהבעל טוען כי הוא שונה באמצעות הסכם המאוחר. בהקשר זה הבהירה השופטת כי מאחר שההסכם המוקדם הוא הסכם ממון ולא הסכם "סתם", ניתן היה לשנות אותו רק באמצעות אישור ערכאה שיפוטית. בהעדר אישור כזה - ההסכם המאוחר אינו גובר על המוקדם.

בסופו של דבר נקבע כי האישה תשלם לבעלה לשעבר סכום השווה ל-40% משווי הדירה או מהתמורה שתתקבל ממכירתה, כשמהתשלום יקוזזו הסכומים שלהם התחייב התובע בהסכם המוקדם.