"כשאני נוהג ויש משטרה מאחוריי אני יודע שיעצרו אותי"

רגע לפני סוף השנה האזרחית, מגיע לאקרנים סרט ישראלי מפתיע במיוחד. "ליידי טיטי" הוא לא רק קומדיה פרועה במיוחד שפונה לקהל הרחב, אלא הסרט הישראלי הראשון שביימה במאית אתיופית שמופץ לבתי הקולנוע בארץ. הבמאית היא אסתי עלמו וקסלר, ורוב חברי הקאסט גם הם בני העדה האתיופית ומדברים בסרט אמהרית.

"ליידי טיטי", שייצא מחר (ה') לאקרנים, הוא עוד ניסיון לייצר קולנוע מסחרי ומצחיק בישראל. במרכזו וורקו, בחור אתיופי שחולם על קריירת שירה, אבל מסובך עמוק בשוק האפור. כשנושים רודפים אחריו וחברתו מעיפה אותו מהבית בתל אביב, הוא חוזר לבית אימו בבית שמש. גם שם העבריינים מוצאים אותו, ובהחלטה של רגע הוא מחליט להתחפש ולהפוך לטיטי - אישה מטופחת ומרשימה. 

אל נעלי העקב הגבוהות של טיטי, השתחל צביקה הזקיאס (36), רקדן ושחקן תיאטרון. על הנייר המהפך יכול היה להפוך לקריקטורה מגוחכת ומביכה, אבל בפועל, ועם הרקע שלו כרקדן, אפשר לומר שמדובר בטרנספורמציה משכנעת ואפילו מרשימה. בימי הצילום הזקיאס הגיע שעה וחצי לפני כולם לסט רק כדי להתארגן ולהתאפר. "החלק הכי קשה היה העקבים, הם שברו לי את הרגליים", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "לא הייתה לי בעיה עם האיפור או המיני, אבל העקבים..."

לא חששת להיכנס לתפקיד כזה? 

"אני אוהב לאתגר את עצמי, אז ממש אהבתי את הרעיון. התחלתי לעבוד על טיטי שלושה חודשים לפני הצילומים. הסתכלתי על אישתי ושמתי לב לכל הניואנסים הקטנים שלה - איך היא יושבת, איך היא הולכת, מה היא עושה עם השפתיים והמבטים. בשלב מסוים היא הייתה בטוחה שאני הולך לצאת מהארון או שאני רוצה להיות אישה".

"לא. היא הרגישה שהיא מאבדת את הגבר שלה. אבל בסופו של דבר היא הבינה שזה עבור התפקיד".

"אני אוהב אתגרים"

אל הסרט הוא הגיע כמעט במקרה. את הבמאית עלמו וקסלר הכיר מנערותו בירושלים והשניים נפגשו באירוע משפחתי. היא ידעה שהוא רקדן ושאלה אותו אם ירצה לבוא לאודישן - הזקיאס נענה. "אחרי שלושה או ארבעה חודשים היא מתקשרת אליי ואומרת לי שהתקבלתי. חשבתי שמדובר בתפקיד קטן ואז היא אמרה שזה התפקיד הראשי. אבל גם אז לא ממש הבנתי. רק כשהגענו למשרדים של יונייטד קינג לחתום חוזה הבנתי לאן אני נכנס. הייתי בהלם - זה סרט סרט".

"סביב הקהילה האתיופית יש המון עמותות עם כסף, והרוב חרטא"

בתוך כל התהליך הזה וורקו מגלה את הקשיים של הנשים בקהילה האתיופית - מהטרדות מיניות, נגיעות והערות לא במקום, תנאי העסקה לא הוגנים ועד דברים פעוטים כמו התארגנות בבוקר. "אני חייב לציין שזה לא פשוט, הבנתי שזה ממש קשה להיות אישה בחברה שהיא עדיין מאוד גברית. אם זה ההתארגנות בבוקר או ההטרדות המיניות שקורות כל שני וחמישי".

מלבד ההטרדות המיניות שטיטי חווה הן מצד חברי הקהילה והן מצד גברים אחרים, הסרט גם עוסק בהומופוביה, משום שכל מי מגלה שטיטי היא גבר, נחרד, מזדעזע ומשוכנע שמדובר במחלה שיש לטפל בה.  

מהפך של שעה וחצי. הזקיאס בתור טיטי

הסרט לא מפחד להעביר ביקורת פנים קהילתית.

"כן, אבל חשוב לציין שהתפיסה של דור ההורים שלי מגיעה ממקום פרימיטיבי, אז אני לא יכול לבוא ולהאשים אותם - זה מה שחינכו אותם. הדור שלי הבין שהתפיסה הזאת לא נכונה ומנסה לחשוף אותם למציאות אחרת. אני חושב שזה מה שאסתי ניסתה להעביר דרך הסרט, להגיד לדור ההוא שבחברה בארץ להיות הומו או טרנסג'נדר זה טבעי ומקובל, שהם כבר לא בכפרים".

"כן, הם עפו עליו. הייתה טרום בכורה בהרצליה ובאו המון אנשים מכל קצוות הארץ, זה הפתיע אותי. יש גם באז מאוד גדול ברשתות החברתיות. הם מרגישים גאווה כי פתאום יש סרט שמדבר לעדה שלהם. הם גם מכירים את כל מה שקורה בבית, עם האימא והתגובות והשפה. זה היה ממש מחמם לב לראות את זה מהצד, שזה מדבר אליהם ושהם תומכים".

ביקורת על מתנ"סים בקהילה האתיופית

בשנה האחרונה יותר ויותר יוצרים אתיופים זוכים להכרה. הסדרה "נבסו" זכתה באמי הבינלאומי, "עץ תאנה", סרטה של עלמוורק דוידיאן, הגיע לפסטיבל טורונטו, ובימים אלה הסתיימו הצילומים של עוד סרט ישראלי באתיופיה. עד כמה שזה מפתה לסמן גל צעיר וחדש של יוצרים מהעדה, הזקיאס לא חושב שזה המצב. "נכון שעכשיו יש חבר'ה שמקבלים במה ועושים אמנות, וזה משמח מאוד, אבל זה משמח אותי מהמקום שאדם הולך עם החלום שלו ומעיז. אני לא פועל מהמקום של אני אתיופי, אלא מהתשוקות שלי ומהזיקה לאמנות. לא צריך להסתכל על זה מהמקום של סוף-סוף העדה האתיופית מקבלת ביטוי - נותנים ביטוי לאחד שניסה ולא הרים ידיים. אני תמיד שם את הקטע העדתי בצד ולא מסתמך עליו - אני אמן שרוצה לעשות אמנות".

"אני מאמין שכשבאמת רוצים, יהיה מי שיעזור לך. בתור יוצר אתה חייב להילחם בשיניים, ולא מהמקום הזה של קיפוח. יש לי חברה שהיא ציירת, מיכל ממיט-וורקה, והיא בועטת את מה שהיא מרגישה מהבטן, ואת יודעת - כשזה מדבר אז זה מדבר".

"כשהתחלתי לרקוד כולם היו בטוחים שאני הומו"

גם הזקיאס זכה בתמיכה ששינתה את מסלול חייו. אחד המדריכים בפנימייה הציע לו להירשם לחוג ריקוד כדי לשחרר את ההיפראקטיביות שלו. "שאלתי אותו מה הקשר, אבל כשנכנסתי וראיתי את הבנות - עף לי הפוני. עד אז הייתי מוקף רק בבנים, ואת יודעת איך הם - חולי נפש. פתאום העולם הזה של הבנות משך והקסים אותי, בשבילי זה היה כמו להגיע למאדים".

לא, הייתי משחק כדורגל כמו כל ילד. עד היום אני חולה על כדורגל. כשהתחלתי לרקוד כולם היו בטוחים שאני הומו ושזה מאוד נשי. בהתחלה הקהילה לא תמכה, הם לא אהבו את הרעיון. אבל בינינו, את מי זה מעניין? אותי זה אף פעם לא עניין".

"ממש לא. הריקוד נתן לי כיוון, מה שלא היה לי עד אז. נאחזתי בו ואהבתי את העולם הזה, הרגשתי שאני יכול להשתלב בו. ידעתי שאנשים מרימים גבה, אבל אני המשכתי. זה אפילו יותר דרבן אותי - דווקא אני ארקוד. אני אבוא לכם עם טייץ, לא ורוד, אבל טייץ".

"להגיע לחוג ריקוד היה כמו להגיע למאדים"

יוצא לך להיחשף לגזענות היום?

"כן, אבל אני בוחר להתעלם מזה. בסופו של דבר אני חושב שגזענים הם חולי נפש. אנשים שופטים אנשים לפי צבע, יש בזה משהו חולני והם צריכים לקבל טיפול. אין מה לכעוס. זו דפקה. פעם זה היה מקומם אותי, אבל היום אני מסתכל על זה אחרת, לך לטיפול".

אבל לפעמים זה גובל באלימות. 

"אם שוטר יעצור אותי ואני אתחצף אליו, הוא יפעל באופן לא חוקי וגם ירשום לי תקיפת שוטר. אז עדיף להיות חכם ולא צודק. אז אני משחק את המשחק, לצערי הרב. במקרה כזה אם שוטר פונה אליי אני עונה לו בנחת. בסופו של דבר אני רוצה להגיע הביתה לאישה ולילדים, אני לא רוצה לשבת במעצר".

זה קורה הרבה?

"כל הזמן. כשאני נוהג ויש משטרה מאחוריי אני יודע שיעצרו אותי. לפני שלושה שבועות נסעתי עם אשתי והילד באוטו. אמרתי לה 'תספרי עד 30 והוא יעצור אותי'. היא הגיעה ל-20 ועצרו אותנו. בחור אתיופי עם רסטות - זה אומר הכול".

אם כבר רסטות, איך הסתרתם אותן בצורה כל כך טובה?

"האמת שהיו לי רסטות עד הגב וגזרו לי חצי מהן. כמעט בכיתי בגלל זה. חלק ממה שנשאר החבאתי מתחת לג'קט האדום.