להיות אוהד כדורגל זה...

אהדה לקבוצת כדורגל היא כמו חתונה קתולית. היא מתחילה אי שם בגיל שמונה או תשע ונמשכת לכל החיים, כי אוהד אמיתי לא מסוגל להחליף קבוצה. חיידק הכדורגל הדביק אותי בסוף שנות השבעים, כשהייתי ילד בן שמונה. מכבי תל אביב הייתה אז בשיאה וזכתה בשתי אליפויות, והיה אך טבעי שבתור ילד אבחר לאהוד אותה. מאז חלפו כארבעים שנים. דורות של שחקנים התחלפו. היו שנים של זוהר אך גם שנים חשוכות, אולם מכבי תמיד נותרה אצלי בלב. לכל אוהדי הכדורגל באשר הם יש מכנה משותף, והוא הרגשות שהם חווים באהדה הבלתי מסויגת לקבוצתם. אין ברגשות אלו הרבה מן ההיגיון - וזה כל היופי שבדבר.

אז להיות אוהד כדורגל זה:

לשבת מאחורי השער או ליד דגל הקרן ולהאמין שאם הקבוצה שלך תוקפת לצד שבו אתה יושב, יש לה סיכוי גבוה יותר להבקיע כי אתה עוזר לה.

להרגיש ריקנות מוחלטת עם סיום העונה, גם אם היא הסתיימה בזכייה באליפות, ולחכות בקוצר רוח לפתיחת העונה הבאה.

אוהדי מכבי ת"א(צילום: עוז מועלם)

כשהקבוצה נקלעת לתקופה רעה, אתה נשבע שלא תבוא יותר למשחקים, וביום שהיא מנצחת בשני משחקים רצופים, אתה מתייצב ביציע כמו "טאטאלה".

לצעוק בקול רם "פנדל" כששחקן שלך נופל ברחבה, ועל אותו דבר בצד השני לכנות את השופט מהמר אם הוא שרק.

לקלל שחקן יריב מוביל בקללות וגידופים שהנייר לא סובל, ולהפוך אותו למלך כשהוא עובר לקבוצתך האהודה.

לקפוץ ולחבק אנשים זרים אם מובקע שער ניצחון בזמן פציעות.

לחסל בבית חצי מקרר אחרי חזרה ממשחק, כי המתח של המשחק מרעיב.

להרגיש שיורדות לך עשר שנים מהחיים אם אתה מוביל ביתרון של שער במשחק גורלי ונותרו עוד עשר דקות לסיום המשחק ללא תוספת זמן.

להיות אוהד של הפועל באר שבע או של מנצ'סטר סיטי ולסבול ארבעים שנה עד שמגיעות שנים של זכייה באליפויות.