היא בסך הכל טיפסה על שרפרף כדי להוריד משהו ממדף גבוה ממידותיה, מעדה ובבית החולים איבדה סופית את ההכרה. שלושה ימים וניסיונות שעלו בתוהו להצילה והיא הלכה לעולמה. אישה קטנת מידות, יפה, בריאה, אמא לשלושה בנים ורעיה לאיש שכולו טוב יכולה היתה להיות כיום סבתא לנכד ראשון שנולד לפני פחות משנה. אפרים, הבעל שאיתה, החליט לתעל את העצב על לכתה הפתאומי לאפיקים חיוביים. אשתו האהובה שהיתה צלמת מוכשרת, בוגרת בית הספר בצלאל במגמת הצילום השאירה אחריה אוסף של עבודות עם חשיבה עמוקה, תעוד של רגעים נדירים ובעיקר חיפוש. אפרים יוכטמן: "היא שאפה לשלמות, אשת ספר שקראה המון ולא פעם אמרה לי 'אלה לא בשבילך' כי ידעה שלא אצליח להגיע לקריאה עמוקה שלהם" ולעולם לא החסירה מאיתנו דבר.

הנסיון לקרוא את מחשבותיה עולה כמעט בתוהו. היא יוצאת סדרות של צילומים בנושאים שונים. רובן צבועות בשחור לבן. לעיתים עם נגיעות של צבע. לעיתים העבודות צבעוניות. הבחירות של המקומות אותם היא מצלמת אינם מיקריות, והיא תיסע רחוק, לנקודה מסויימת במכתש רמון כדי לתת לתאורה שהיא רוצה בה בשעה שהיא בחרה ולרוח המנשבת לעשות את שלהם בתוך הבדים שעוטים את הנשים שהזמינה להצטלם, בתוך הנפש שלהן, בתוך החיבור שהיא נתנה לו קרקע כדי להנציח את הרגע המסויים. היא משאירה להן חופש להביע את הקשר בינהן בדרכן. נראה שפנינה ז"ל שנודעה כאישה חמה ועוזרת, אשת אנשים, עוסקת רבות ביחיד, יש מי שיגיד בבודד, או בבדידות ובחיבור שלו לעולם בו הוא חי. פנינה יוכטמן ז"ל : "כשעברנו לבואנס איירס (ארגנטינה) מתוקף עבודתו של בעלי….שמתי לב עם הזמן, שגם אני משתנה. אחרי זמן קצר של הליכה רגועה, מצאתי את עצמי הולכת בצעדים מהירים כמו כולם סביבי. לא יצרתי קשר עין ולא זכרתי פנים. מבעד לחלון דירתי, ראיתי אנשים שחיים בבניינים שכנים, אבל בשבילי, הם היו חסרי פנים, כמו האנשים ברחובות. כמוני" (מתוך הקטלוג של Connections).

פנינה יוכטמן ז"ל.

אפרים יוכטמן ושלושת בינהם של הזוג, שלושתם בני 20 עד 30 בוחרים לתעל יחד את הפרידה הלא צפוייה למקומות של עשייה. חשוב להם מאוד לעשות את הדברים יחד, ובכך לדבר להמשיך את השיחה עליה. הם לומדים עליה רבות מאנשים שמגיעים לנחם בזמן השבעה על מותה, על הנכונות שלה לעזור, על היד החמה שהושיטה לאנשים, ולהם לא היה מושג על כך. הם מקבלים החלטה להמשיך ולהנציח אותה כמו שהם חושבים שהיתה רוצה שיזכרו אותה. כחודש לאחר האסון החברים בניו ג'רזי מארגנים מרוץ לפארק האחרון שבו טיילה לפני שנסעו לארץ. קבוצה גדולה של אנשים מגיעים לקחת חלק, מילים נרגשות נישאות באויר, ואף אחד עוד לא יודע לאן יתועל האבל על לכתה. דבר אחד ברור, על החולצה שהודפסה בשביל המשתתפים במרוץ, נישאת אחת מהעבודות בסדרת המדבר שלה, שכה אהבה. ביום השנה למותה הם פותחים תערוכה במוזיאון בקיסריה שהיא תוצר של תחרות בין אמנים לא ידועים והחלה אחרי ה-30 למותה. התנאי הבסיסי לקחת בה חלק הוא האנונימיות. רק אמנים שלא הציגו מעולם במוזיאון יכולים להשתתף בה. התחרות נערכת בישראל, ומאות שולחים את עבודותיהם לחבר השופטים המכובד שבוחן את העבודות, וקורא מעבר להצהרות האמן של האנשים שיודעים ליצור, אבל לא פעם, לא מסוגלים לספר במילים על עצמם ועל העבודות שלהם. "ישנם בינהם שאין להם כסף אפילו למשלוח העבודות אלינו" מספר יוכטמן "ואנחנו עוזרים להם אף בזה. יש מי שעובר על החומרים ובוחן אותם, ובסופו של דבר נבחרים שמונה שזוכים להציג בתערוכה כשאנחנו תומכים בפרזנטציה שלהם, עמוד באינטרנט ועוד חומרים שיעזרו להם להמשיך במה שהם טובים בו וכל כך רוצים לעסוק בו. רבים מהאנשים אינם יכולים להתפרנס מעבודת האמנות שלהם, אנחנו יודעים שקשים חייו של אמן. מהחיים לצד פנינה למדתי עד כמה יקר ליצור. עד כמה יכולים רק החומרים להיות יקרים ובתוספת השעות הרבות שמושקעות בכל עבודה, המחשבה ועוד מרכיבים העלויות מרקיעות. לא תמיד המתבונן יודע להעריך זאת וחולף על פניהן מבלי לתת את הדעת" הוא חולק מתוך הבנה עמוקה ויש לו מסר.

במרוץ לזכרה. באדיבות משפחת יוכטמן

"אני מוחא כפיים לאחרון הרצים במרתון" מספר המרתוניסט שאין לו גיל, וכאילו לרוץ מרתון לא מספיק לו, הוא עושה גם טריאטלון ואף התחרה באליפות ארה"ב "הראשון שהגיע הוא ספורטאי מלידה שגם התאמן, גם השני אחריו, שבדרך כלל אף אחד לא זוכר. אבל לאחרונים היה באמת קשה. הם גמעו את הדרך ולא ויתרו עד לקו הסיום. לכבודם אני עומד בקו הסיום ומריע". ליוכטמן ראייה בריאה שעוטפת את האחר "אני אתן לך, ועכשיו תראה לי שאתה מסוגל" הוא מצהיר ומוכן לעזור למי שרוצה להוכיח את עצמו "אני לא מודד אנשים על סמך הצהרות גדולות שלהם, אני בוחן אותם על סמך התהליך שהם מייצרים. אם יש להם יכולת להבין תהליכים, זה חשוב לי הרבה יותר מאשר אם יצהירו הצהרה שאין לה בסיס על היכולת שלהם לגייס 50 מליון דולר מלקוחות" מסביר הבנקאי הבכיר הותיק כתפיסת העולם שלו.

"בתערוכה שתפתח ב-17 בינואר נציג עבודות של פנינה שפורסמו, והיא כתבה להן הצהרת אמן, ועבודות שאני כותב להן את ההצהרה מתוך האינפורמציה שיש לי ואספתי עליהן, ומתוך ההבנה והשיחות איתה" הוא מביע לעיתים את ההחמצה בדמות 'אם יכולתי לשאול אותה עכשיו' "המטרה שלי היא לחשוף את היוזמה, להביא עוד אנשים לראות את העבודות שלה ולהכיר את פנינה מעוד צדדים שלא הכירו. פנינה למדה צילום בבצלאל, אבל היתה כל חייה אוטודידקטית. אני עושה את העבודה יחד עם הבנים שלנו, וזה נותן לנו הזדמנות לדבר עליה, לצחוק יחד ולשתף במחשבות וברגשות. אנשים רבים שרואים את העבודות שלה מספרים שהם פתאום מכירים צדדים אחרים באישיות שלה שלא הכירו".

העבודות של פנינה אוניברסליות. היא לא עוסקת בפנים של היחיד. בשתי הסדרות שתוצגנה האחת צולמה באזורים אורבנים, מתועשים והאחרת בטבע היא משתפת את המתבונן במחשבותיה על העולם שיכול להיות מנוכר גם כשחיים מסביבך אלפי אנשים שרצים לעמל יומם יום-יום. מהצד של הטבע היא מביאה את החיבור האנושי לאדמה באחד מפנינות המדבר של ישראל במצפה רמון שם היא נותנת דרור לשלוש נשים, שלושתן נשות טייסים שנושאות עימן חוויות שקשורות בחייהן באורח חייהן המיוחד. היא מספרת סיפור שעובר בין הצילומים שלה שבנויים שכבות שכבות ובכל מבט נוסף מביאים פרק נוסף למתבונן הסקרן.

את הדסה ארז, אחת הנשים המצולמות בסדרה שצולמה במכתש רמון היא מכירה באמצעות חברים משותפים בניו יורק. הם מתחברות מיד כשהרקע המשותף של אהבה לאמנות מוביל חלק ניכר מהחברות בינהן. הן תרות את העיר, יש להם שיחות רבות על החיים והן הופכות לחברות כאלה שגם אחרי חזרתה של הדסה לישראל, הן נשארות בקשר. הדסה תביא איתה, לבקשתה של פנינה, שתי נשים נוספות ליום המופלא אותו הן מבלות יחד במכתש רמון לצורך הצילומים. פנינה תבקש מהן ללבוש לבן ולהביא איתן בדים ציבעוניים לבחירתן. "היא נתנה לנו חופש לנוע" מספרת ארז "היא ביקשה שלא נשים לב לנוכחותה ונשתמש בבדים כדי ליצור את החיבור ביננו. נסענו מוקדם בבוקר לנקודה שהיא מאוד אהבה כדי להספיק להגיע בזמן שיש אור מסויים. אנחנו שלוש חברות, צחקנו יחד, עשינו יוגה, התעטפנו בבדים" היא מספרת בערגה על היום הקסום "היא לא התעניינה בפנים שלנו. נראה שהיא התעניינה יותר בקשר ביננו, ובקשר שנוצר לנו עם המקום".

ינואר, 2018 בקיסריה. באדיבות משפחת יוכטמן

"הפרוייקט המידברי הוא תוצר של שנים של תכנון. הייתי שם מרגע שנולד הרעיון, כשפנינה עוד לא ידעה כיצד תראה התוצאה. היא רק ידעה שהיא רוצה לצלם במדבר (ששנינו תמיד אהבנו) ולשחק עם פני השטח והאדם. קנינו יחד את הבדים שבהם השתמשה, לא יכולתי לדמיין אז מה היא מתאווה להשיג" הוא מנסה לשחזר את התוכניות שלה אז ביחס לתוצאות שהן העבודות שחלקן תוצגנה בתערוכה "פנינה היתה פרפקציוניסטית ולא הרגישה שהעבודות מוכנות להיות מוצגות לציבור. אני כמובן לא הסכמתי וקיבלתי החלטה לתת להם מקום בתערוכה הקרובה".

לא קשה לחוש את המקום שפנינה נתנה לחפץ שהאחר היה משליך בקלות לאשפה. היא הפיכה חיים באוצרות שאספה בעולם שמתחברים כולם כחוט שני בדירה אותה עיצבה ואליה עברו שבועות ספורים לפני האסון. הדירה היא מוזיאון לא מנוקר כלל. הסינרגיה בין המוצגים משרה רוגע ונועם. אפריים מצידו, איש דעתן בפני עצמו, מעריך אותה מאוד, מנסה להטביע את חותמו בעיצוב המתועש שבו היא בורחת ולטעת נקודות של צבע. הוא מותיר לה את המעוף ליצור את התמונה השלמה תוך שהוא תומך בדמיון שלה שאיתו הוא אף משנע מדחס של אונייה שיהפוך לשולחן הסלוני המרשים בדירתם בפורט לי.

"אני רוצה שאנשים יקדישו רגע של מחשבה למה שהם רואים, לאדם מולם, ליצירה. שלא יחלפו כאילו היו כלום" הוא מבקש ומיד מדגיש שהדברים לא נאמרים מתוך יפי נפש "העולם שלנו מהיר, אנחנו חולפים על פני חוויות של אנשים אחרים, על פני אמנים, לעיתים עומדים מולם ביריד, או בגלריה, ולא לוקחים את הרגע לשאול אותם לשמם, להתעניין בהם. הייתי רוצה שנזכור לעצור לרגע" הוא מעביר את אחד המסרים הנוגעים ללב בסיפור שהוא בונה יחד עם הבנים לבין משפחת יוכטמן לזיכרה. "אני בוחר לעשות פעולות משמעותיות ושמחות על פני אזכרות בבית הקברות. אני רוצה לשתף אנשים בעשייה ולהשאיר את המורשת שלה אחריה" הוא מסיים.