"חשוב יותר ממיליון קליעים": הסרט שמראה את עזה האמיתית
בין ישראל לחמאס, בין עוני לחלומות, הסרט התיעודי "עזה", שהוקרן בפסטיבל סאנדנס, מספק מבט אינטימי לחיי התושבים ברצועה. דווקא משתתפי הסרט, שביקשו להגיע להקרנתו ביוטה, לא הצליחו לצאת מהרצועה, ואמרו לתקשורת: "אנחנו אסירים במדינה שלנו". במאי הסרט ל-ynet: "זו הפעם הראשונה שהעולם יוכל לראות את עזה כיותר משדה קרב"
תושבי עזה עלי אבו-יאסין ופאדי חאנונה מעולם לא היו בארצות הברית, לדבריהם, הם מעולם לא עלו על מטוס. למרות זאת, השניים חלמו, קיוו והתפללו שיעלה בידם לעשות את הלא ייאמן מבחינתם ולצאת את גבולות רצועת עזה בדרכם לפארק סיטי שמדינת יוטה הרחוקה, כדי להשתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "עזה" במסגרת פסטיבל סאנדנס. אלא שכמו חלומות רבים אחרים, גם הנוכחי התנפץ לרסיסים.
חאנונה שימש כמנהל ההפקה של הסרט בשטח, ואבו-יאסין הוא שחקן ובמאי תיאטרון שמשתתף בסרט התיעודי שיצרו צמד הקולנוענים האירים גרי קין ואנדרו מקונל. התוכנית הייתה להמריא לארצות הברית דרך קהיר, ולחבור לבמאים להקרנה החגיגית בפארק סיטי ביום שלישי. אבל היות שהגבול הדרומי עם מצרים חסום בפניהם, היה עליהם להמתין להזדמנות. ההזדמנות הגיעה כשהרשויות הודיעו על פתיחת מעבר רפיח לחמש שעות בלבד, אולם לרוע המזל אבו-יאסין וחאנונה לא נכללו בין 300 העזתים ברי המזל שהצליחו לעבור לשטח מצרים, ונותרו בצד הלא נכון של הגבול עם יותר מ-10,000 תושבים מאוכזבים.
"העזתים לא הצליחו לצאת למסע בגלל הסגר של הגבול המצרי, ועל כן לא יכלו להתייצב לפגישות שנקבעו להם בשגרירות האמריקנית בקהיר לצורך קבלת הוויזה", נמסר בתגובה מההפקה. בריאיון לסוכנות הידיעות AP מביתו בעזה, אבו-יאסין הביע את אכזבתו וכעסו והפנה את הביקורת למשטר החמאס שלא עשה דבר כדי לאפשר לו לצאת למסע: "אני מלא בזעם. החלום שהיה לי במשך שלושה חודשים התמוטט לגמרי. אני לא יודע איך השיטה עובדת פה. משהו פה דפוק. היה עליהם לפעול לטובת המסע שלי כדי שאוכל לייצג את פלסטין מכיוון שהסרט הזה יותר חשוב מאלף או מיליון קליעים".
עזה האמיתית, על פי הסרט שיצרו גרי קין ומקונל והפיק פול קדיו הקנדי, היא פסיפס רסיסי החיים הפשוטים של תושבי הרצועה. "כצלם עיתונות שמסקר קונפליקטים שונים ברחבי העולם זאת העבודה שלי לתעד מקומות כמו עזה", אומר מקונל בראיון ל-ynet, "יותר מכך, כקולנוענים דוקומנטרים אנחנו תמיד מחפשים סיפורים שמן הראוי לספר אותם, או שאנחנו חשים שהם לא מסופרים בדרך נכונה."
ב"עזה" הבמאים האירים מלווים דמויות שונות המנסות לקיים חיי שגרה, או לפחות לפנטז עליהם, בין ההריסות המייאשות לחוף הים שנותן להם תקווה, בין התא המשפחתי המגונן לתהלוכות החמאס המאיימות והפצצות מטוסי צה"ל המשתקות מפחד. בין הדכדוך והחרדה של התושבים הצעירים לציניות הפטאליסטית של המבוגרים, קולטים באמצעות המצלמה לא מעט רגעי יופי גולמיים ופשוטים ברחובות העיר הצפופה, המלוכלכת והחרבה, ובעיקר בים. אולם לרוע המזל, האסתטיקה הפיוטית של הסרט והיופי התמים של כמה מהדמויות בו, נמחצים שוב ושוב בידי המציאות הבלתי נסבלת בין ישראל לחמאס.
"ניסינו לחשוף את היופי, הצבע, החיים השוקקים והחום האנושי שקיים בעזה", אומר מקונל, "זה באמת מקום מיוחד ויוצא מן הכלל ולרוע המזל, בגלל הסגר, העולם בחוץ לא יכול להבחין בכך. הוא ניזון רק מנקודת מבט מצומצמת אחת. להערכתנו זוהי הפעם הראשונה שצופים בכל העולם יוכלו לראות את עזה כמקום שהוא יותר משדה קרב, ואולי כך יבינו, שכן - עזה נחרבת בגלל הקונפליקט המתמשך אך בהחלט לא מוגדרת על ידו". בריאיון ל-AP הוסיף אבו יאסין: "הפנטזיה הביזארית והנפלאה של עזה היא המסר האוהב שלנו לעולם שרואה את עזה כטורה בורה (מעוז הטאליבן באפגניסטן)."
ואכן ב"עזה" יש משהו כמעט פנטסטי, לעיתים סוריאליסטי, שנחשף כמבט אינטימי מבפנים. אבו-יאסין למשל, מתועד כמי שמעלה הצגות שופעות חיים בתיאטרון מוזנח והרוס בעיר. אולם הדמויות המשמעותיות יותר הן דווקא הצעירים שגדלים למציאות של עתיד אבוד מראש, ללא תקווה. הטרגדיה האנושית בולטת במיוחד במקרה של כארמה בת ה-20 היפהפיה והתמימה משהו, שחולמת על חיים מעבר לים, ומתנחמת בנגינה על צ'לו. היא אינה מאמצת את הנורמות המקובלות ברחוב העזתי, לא עוטה חיג'אב ומתלבשת בבגדים מודרנים, ומצד שני אינה יכולה להשלים עם הסגר שמטילה ישראל על תושבי עזה ומונעת ממנה ומאחרים לממש את עצמם כתיירים, כאמנים או אפילו כחולמים.
דמויות נוספות שמופיעות בסרט הם חובש באמבולנס, נהג מונית במרצדס צהובה שמתקשה להתפרנס בארבע השנים האחרונות, ובחור שעבד כצלם עיתונות בעבר, פרש מחשש לחייו, וכעת עסוק בעיקר בהתבוננות בעצמו במראה. ויש גם את אחמד בן ה-14, בן למשפחה עצומת מימדים של אב אחד ושלוש נשים שהביאו לעולם כארבעים ילדים. כולם גרים בבית אחד צפוף ומוזנח. חלומו של הנער הוא להיות דייג, לא שאיפה גדולה מדי, אולם גם זו נראית חסרת תוחלת נוכח מגבלות הדייג של ישראל שחונק את הדייגים המקומיים, ולעיתים גם הורג אותם. כמו במקרה של משפחת באקר. אבי המשפחה מספר כיצד ספינת חיל הים כלאה את אחד מבניו בלב ים והוא נכלא במשך שנתיים ללא הסבר. אל מול רגע השחרור והחזרה שלו הביתה לחיק אביו, אשתו וילדיו הקטנים, מגיע רגע לא פשוט על רקע הפצצת חיל האוויר קרוב לבית המשפחה.
גם ישראל לא יוצאת טוב מהסרט "עזה", וקשה לצפות אחרת נוכח מהומות הענק על גדר הגבול וההרג הנרחב של מפגינים שהגיעו לשם בשליחות החמאס או מתחושת שליחות לאומית אישית. בין האלפים בשטח יש הרבה משני הסוגים, ושני הבמאים האירים מתעדים את ההתרחשויות דרך המצלמה: ההמונים הזועמים, הרעש וההמולה, הצמיגים הבוערים, עמדות צה"ל מהצד השני של הגדר, והנפגעים שמובהלים לאזור התכנסות האמבולנסים ומשם לבית החולים. וכן, יש גם לא מעט מתים. בהקשר הכללי של הייאוש והחרדה ברחוב העזתי, כפי שמציגים לנו קין ומקונל במבטם האינטימי מבפנים, אפשר אולי להבין כיצד יש כאלה שבוקעת מהם השנאה היוקדת. גם לתמימים, טובי הלב, המוכשרים, והאופטימיים - אין כל ערוץ אחר למימוש עצמי בסביבה הטבעית הנוראית שלהם.
"אלו צעירים שמשליכים אבנים בגדר הגבול ונענים בקליעים, שבמקרים רבים גורמים למותם", אומר מקונל את הסיבות לשילוב החומרים הללו בסרט, "לחמאס יש ללא ספק השפעה על חלק מהצעירים הללו שמפגינים בגבול, אבל יש להפגנות הללו גם ביטוי של חוסר התקווה והייאוש שרבים מהם חשים, חלק גדול מהם מתנגדי חמאס. הם איבדו תקווה, הם לא רואים שום עתיד לעזה תחת הסגר."
כשהוא נשאל האם במהלך ארבע שנות הצילומים בעזה, נתקלו במצבים מסוכנים, משיב מקונל: "במהלך מבצע עמוד ענן ב-2014 היינו בסיכון על בסיס יומיומי. לא יכולנו לצפות מתי תהייה המתקפה הבאה ומאיפה היא תגיע. למשל, בוקר אחד עזבתי את הבית שבו שכנו בבית לאהיה, ושעה אחת לאחר מכן קיבלתי דיווחים על כך שמל"ט תקף ברחוב שלי, ממש ליד הבית. שמונה אנשים נהרגו במתקפה הזאת."
לאורך הסרט ניכר בסרט שישראל ומצרים גורמות לסבל גדול לחיי היומיום של הפלסטינים, אולם ישראל מתוארת כיישות חיצונית מנותקת, שמיוצגת מרחוק על ידי חיילים מהצד השני של הגבול. אין כמעט כל ביטוי לעוולות הטרור של החמאס ואיומיו על עוטף עזה. מקונל מסביר כי מטרת הסרט לא הייתה לשרטט את הפרופיל של הקונפליקט אלא רק לספק הצצה עבור התושבים נטולי הכל המסוגרים בעזה: "עבורנו, המוקד של הסרט היה לקלוט את הגרעין של חיי היומיום ולתת לאנשים לדבר עבור עצמם. לא ניסינו להתחמק מהצגה של החמאס וגורמים זדוניים אחרים בקונפליקט. חברי הזרוע הצבאית שלהם נראים עם הנשק שלהם ברחובות. אנחנו מספקים תיאור ויזואלי לתמיכה שהם נהנים ממנה במהלך התהלוכה."
אבל מול הביקורת על המדיניות האלימה וחסרת הפשרות של ישראל מהצד השני של הגבול, מוצג החמאס כשלטון אכזרי, נוקשה וחסר הגיון - לא רק כלפי ישראל, אלא בעיקר כלפי תושבי עזה עצמם. "אף פעם לא יהיה לנו שגשוג וחופש, לא כל עוד החמאס שולט פה", אומר אחד מהמרואיינים לסרט ברגע מפתיע של כנות. "הוא מביע באופן גלוי ביקורת נגד חמאס, ומסביר שהקהילה הבינלאומית הפנתה עורף לעזה בגללם. הוא מבטא באופן ברור את נקודת המבט של רבים בעזה", קובע מקונל, "יש שילוב של גורמים שתורמים למצב היומיומי של תושבי עזה. הסגר תורם באופן משמעותי למצב שלהם, ורוב הפלסטינים שהצגנו בסרט לא חושבים שחמאס הם הסיבה העיקרית לסבל שלהם."
וכך שמצד אחד פעילים חמושים לתהלוכה ביחד עם איסמעיל הנייה כשהם נושאים את הדגלים ירוקים ומקבלים חיבוקים מכל עבר, ומצד שני חיילי צה"ל יורים ופוגעים במפגינים על הגבול, תושבי עזה לכודים באמצע. סגר פיזי ומנטלי. מנקודת המבט הצינית של החלכאים והנדכאים, זהו תיאטרון אבסורד ברחוב, לא פחות סוריאליסטי מהמחזות שאבו-יאסין מעלה על הבמות החרבות שלו בעזה. הרחק מבתי הקולנוע הנקיים של פארק סיטי, יוטה.
