שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ניצחתי את דיכאון הגירושים והתחלתי להגשים את עצמי
    לאחר תקופה ארוכה שבה לא ראיתי את עצמי בכלל ואפילו לא הסתכלתי במראה, התחלתי לחכות לאותן שבתות ואפילו להתרגש לקראתן. סופי שבוע הפכו עם השנים לסוד שלי, לזמן הפרטי שלי, לזמן שבו אני מעזה לנסות דברים מיוחדים

    יצאתי מרגעי השפל הגדולים והתחלתי לדאוג לעצמי (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
    יצאתי מרגעי השפל הגדולים והתחלתי לדאוג לעצמי(צילום: Shutterstock)

    שבת בלי, שבת עם, שבת בלי, שבת עם... את מתרוצצת עם היומן, אבודה בלעדיו, מתכננת את החיים כשהם מתחלקים לשניים – שבת עם הילדים ושבת בלי הילדים. כל הרעיון הזה מלכתחילה הזוי במהותו, כי אחד הדברים הכי קשים בתוך הליך הגירושים, אם לא הקשה ביותר, הוא הפירוד המתוכנן עד אכזרי מאוד מהילדים שלך. אצלנו הילדים היו בני שנתיים וארבע וחצי שנים כשמצאתי את עצמי - ומבחירה, משנה סטטוס ל'גרושה פלוס שניים'. גילם הצעיר של הילדים והעובדה שהייתי המטפלת העיקרית והיחידה כמעט בחייהם, טלטלו אותי קשות.

     

    מעולם לא הייתי בלעדיהם – הייתי מעירה אותם כל יום בבוקר, מארגנת אותם ולוקחת אותם לגן ויוצאת לעבודה. הייתי מוציאה אותם מהגן כל יום, ומבלה איתם את שעות אחר הצהריים, כולל כמובן מקלחות, האכלה והרדמה. אישי לשעבר היה מגיע הביתה רק אחרי שהם כבר ישנו, כך שלא ידעתי איך זה להיות בלעדיהם. למרות שגם היום אני רואה את התפקיד החשוב ביותר שלי כהורה, בתקופה ההיא זו הייתה המהות שלי – לא הייתי שום דבר אחר חוץ מאימא. תבינו, לא היה לי שום תחביב או רצון ליצור כזה, לא היו לי חברות שאוכל למלא את זמני בבילוי איתן, שום תחומי עניין שאוכל לשקוע ולהעמיק בהם.

     

    מעבר לכך שלא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי בלעדיהם, לא סמכתי על יכולתו של אישי לשעבר לטפל בילדים בהיעדרי ולהעניק להם את הדברים שחשבתי שנכונים עבורם. אז מצאתי את עצמי בעצם באותה שבת בלי, מתחילה לבכות מהשנייה שיצאו מהבית שלי עם אבא שלהם, כשזה היה בשעה שתיים בצהרים ביום שישי, ועד שחזרו למחרת בערב הביתה. זה קרה גם בשבועות שאחרי כן - הברזים היו נפתחים ללא שליטה והייתי יושבת ובוכה, לעיתים ממש מתייפחת, מקוננת על גורלי המר. לא ידעתי איך להכיל את הסיטואציה ולא היה לי ממש מה לעשות עם עצמי, אז בכיתי.

     

    דיון על הסכנות הבריאותיות שבדיכאון    (צילום: חגי דקל)

    דיון על הסכנות הבריאותיות שבדיכאון    (צילום: חגי דקל)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בכיתי על זה שאני לבד, בכיתי על הבית השקט, על החיים הריקים ובעיקר בכיתי כי חשבתי שהילדים לא יכולים בלעדיי ושבטח נורא קשה להם. פחדתי שהם מבקשים אותי ואני לא שם, שלא מטפלים בהם כמו שצריך וכאב לי. לא יכולתי לראות מעבר לכאב, והפתרון היחיד שמצאתי היה לפתוח את הטלוויזיה ולהשאיר אותה דלוקה כדי שיהיה קצת רעש בבית עד שהם יחזרו.

     

    יום שמשי חדש

    אחרי חצי שנה בערך נגמרו לי הדמעות. הם פשוט פסקו, והייתי צריכה להעביר את הזמן באותן שלושים שעות כשהילדים לא היו. פתאום הפכתי להיות עקרת בית למופת, משהו שלא הייתי אפילו קרובה אליו במהלך השנים שקדמו לגירושים. הייתי מכינה רשימת מטלות שקשורות לבית, ומבצעת אותן בדקדקנות ובכפייתיות עד שבת בערב. הייתי מעמידה את כל מכונות הכביסה של השבועיים האחרונים אחת אחרי השנייה, ומקפלת כמובן. הייתי מנקה אבק בכל הבית, מחליפה את כל המצעים במיטות, ושוטפת את הבית. לאחר מכן הייתי נוסעת לעשות קניות במקומות שפתוחים בשבת, חוזרת ועומדת להכין אוכל לשבוע שאחרי. הבית מעולם לא נראה נקי ומתוקתק יותר מאשר באותן שעות בשבת בערב עד שובם של הילדים.

     

    במהלך השבועיים שבאו לאחר שבת כזאת, ממש לא עניין אותי איך הבית נראה – כל המטלות חיכו לשישי בצהרים מהשנייה שהם יצאו. הייתי מקבלת אותם בשבת בערב אחרי מקלחת כשאני גמורה מעייפות, אך מרוצה מההספק ומעובדה שהצלחתי להעביר עוד שבת מבלי להתמוטט מצער. אבל בשלב מסוים התעייפתי – ניקיון הרי אף פעם לא היה העניין שלי. לא אהבתי את זה ולא חשבתי שזה חשוב. הבנתי שנסחפתי פנימה כי הייתי צריכה להעביר איכשהו את הזמן. והזמן עבר, הילדים באו והלכו, לא ראיתי שום נזק ממשי שנגרם להם מהפרידה, והשמיים לא נפלו, האדמה לא רעדה.

     

    לאט-לאט השמש יצאה ופתאום נהיה חמים ונעים. חזרתי ללימודים, פגשתי אנשים חדשים, והתחלתי לנצל את אותם סופי שבוע כדי לצאת מהבית, לפגוש אנשים, לבקר את המשפחה, ותוך מספר חודשים, אפילו מצאתי את עצמי בזוגיות חדשה. לאחר תקופה ארוכה שבה לא ראיתי את עצמי בכלל ואפילו לא הסתכלתי במראה, התחלתי לחכות לאותן שבתות ואפילו להתרגש לקראתן. הייתי מכינה לו"ז מגוון והרפתקני והייתי להוטה להספיק לעשות הכול. אותם סופי שבוע הפכו עם השנים לסוד שלי, לזמן הפרטי שלי, לזמן שבו אני מעזה לנסות דברים מיוחדים, לפגוש אנשים חדשים וישנים, ללמוד ולעבוד ולשחרר כשצריך, ולהגשים את כל החלומות שלי.

     

    עשור אחרי הגירושים, כשהילדים כבר בני עשרה עם חיים ועיסוקים משלהם, אין הרבה משמעות לשבת בלי, שבת עם, פרט לסופי השבוע שאני מתכננת מחוץ לבית או מחוץ לארץ. אני טורפת את החיים גם בשבתות עם הילדים וגם בשבתות שבלעדיהם. ההבדל העיקרי הוא שאני דואגת שמפגשים משפחתיים יהיו בשבתות שהילדים איתי, כי משפחה זה אושר. עברתי תהליך מדהים וכולי תקווה שכל מתגרשת חדשה עם ילדים תיצור לעצמה אושר משלה גם בסופי השבוע שבלעדיהם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    אחרי הבכי הגיע שקט ואחריו הגיעה ההצלחה
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים