כך צריך להילחם באלימות ובגזענות בכדורגל

"זה משחק של להיות או לחדול. אנחנו באים לשחק עד המוות ונילחם עד טיפת דמנו האחרונה". את המשפט המהול רצף קלישאות גנרי הזה נוכל למצוא בלקסיקון של כמעט כל מאמן, שחקן או אוהד כדורגל, מאז ומתמיד.

ביום שישי האחרון אירחה בית"ר ת"א/רמלה את הפועל פ"ת במסגרת המחזור ה-23 בליגה הלאומית, וכנראה שחלק מהאוהדים לקחו את אותה מנטרה ידועה לתשומת לבם. במהלך המשחק החלה תגרה בין שני מחנות האוהדים, והמשטרה הרחיקה מספר אוהדים מקומיים. כעבור מספר דקות, מטר של אבנים נזרק מחוץ לאצטדיון ליציע של פ"ת והנוכחים נמלטו אל כר הדשא כדי לא להיפגע. מספר אוהדים נפצעו, והמשחק הופסק בדקה ה-83. כיממה לאחר פיצוץ המשחק נתפסו ארבעה אוהדים החשודים בזריקת האבנים והורחקו מן המגרשים לשלושים ימים. כלומר, אם נסתכל על לוח המשחקים הבאים של בית"ר, בפועל המתפרעים יפספסו בסך הכל חמישה משחקים.

האבנים שהושלכו ליציע פ"ת(צילום: יאיר שגיא)

לפני כשבועיים השמיעו מספר אוהדי בני יהודה נהמות גזעניות כלפי שחקנים כהי עור של בית"ר ירושלים. המפגש המשיך כסדרו ומינהלת הליגה והנהלת בני יהודה, עשו מאמצים לאיתור אותם "אוהדים". מי שנמצאו ייתבעו במאות אלפי שקלים. לפני כשלושה שבועות הופסק המשחק בין הפועל מרמורק לבית"ר נורדיה במסגרת משחק ליגת נערים ב', בעקבות קטטה שפרצה בין שחקני הקבוצות והורים מן היציעים.

המשפט המדויק אומר שבאלימות כל הצדדים מפסידים, מדויק כמעט כמו בעיטת הוולה שנתן אריק קנטונה לאוהד קריסטל פאלאס בשנות ה-90. תקריות אלימות מסוג זה פוגעות כלכלית במועדון הסופג קנסות ומשחקים ללא קהל, ובכך כמובן גם נפגעת חווית הצפייה של האוהד בבית ובאלפי אוהדים שלא יכולים להגיע ולתמוך בקבוצתם האהובה על לא עוול בכפם. האלימות יוצרת נזק תדמיתי אדיר לספורט שנקרא כדורגל, כמקום שמסוכן להגיע אליו, מרחיקה רבים שחשים כי אין אפשרות ליצור חוויה משפחתית נעימה, והגרוע מכל - אנחנו חווים סיכון ופגיעה בחיי אדם. המסר ברור. האלימות במגרשי הכדורגל בפרט והספורט בכלל אינה תופעה חדשה, והמאבק באלימות הוא לא דבר שהתחיל רק עכשיו. אבל מה אנו עושים לא נכון? כיצד ניתן בכל זאת למגר את התופעה המכוערת הזו?

אנו מדקלמים את המסר "די לאלימות", ואת המאבק בגזענות כולנו מכירים, אבל האם זאת הדרך להעביר מסרים? כמו שאנו כאנשי ספורט יחסית סובלניים ומכילים אלימות מילולית, כך גם הקהל האלים יודע לספוג מסרים מילוליים וממשיך הלאה בדרכו הרעה. לכן, על המסרים להיות ברורים וחדים. הרחקה לשלושים ימים היא אמנם ענישה, אבל כך לא ממגרים תופעה. את אירועי תקיפת ערן זהבי ע"י "אוהד" הפועל תל אביב כולנו זוכרים. "פואד" ריצה עונש מאסר בפועל כשלושה חודשים והורחק מן המגרשים לעוד שנה וחצי. כלומר, שנה וחצי מהיום ששוחרר, יחזור לכאורה לקלל, להפגין ולהסית. גם אם לא יחזור לסורו, אוהדים רבים מסתכלים עליו כדמות להערצה והשראה וסביר לטעון שיחזרו על מעשיו באופן כזה או אחר. כדי לגדוע מצב זה יש להרחיק לאלתר אוהד שהתפרע ופגע באורח התקין של האירוע, כך שלא יראה יותר אצטדיון כדורגל מחלקו הפנימי.

זהבי והאוהד(צילום: ראובן שוורץ)

כמו כן, התרחשויות אלימות יכולות להימנע ע"י נוכחות סמויה של כוחות אבטחה או משטרה ביציע. כאשר מציבים סמויים, ניתן לחוש ברחש ולהבין את הסיטואציה היטב. כמובן שזה אבסורד לשלוח שוטרים סמויים לקהל, אך רק כך נוכל לקיים אירועים ספורטיביים כסדרם. בנוסף, ידוע לכל כי עימותים אלימים בין מחנות אוהדים לא מתרחשים רק באצטדיון. לא די בלהרחיק מן המגרש ולפתור עצמנו מאחריות. אני נזכר במקרה שהתרחש בעקבות קטטה בפאב, אחריו מאבטחים הוציאו מהמקום את האחראים. האחריות של העסק תמה, אבל אחד הצעירים שהוצאו מהמקום נדקר למוות ע"י השני. כלומר, האחריות לשלום הציבור היא בכל מקום ובטח שבזמן ההתמודדות עצמה. ניתן לעשות זאת ע"י פריסת כוחות שיטור במעגלים החיצוניים של המגרש ותגבור הכוחות במידה שמתרחש אירוע חריג. כמו כן, מינוי אחראים מטעם משטרת ישראל שיעקבו ויזהו תהליכים מסוכנים ברשתות החברתיות היא תנאי חיוני לשמירה על סדר וגדיעת אירועים אלימים בטרם התרחשו.

בואו נמשיך: לאחר הקריאות הגזעניות של אוהדי בני יהודה,מאמן בית"ר ירושלים ניר קלינגר אמר: "ניגשתי לקונט, והבטחתי לו שבקריאות הבאות נרד מהמגרש". פה קבור הכלב. לא צריך לאיים לרדת כהצבת אולטימטום; ברגע שנשמעו קריאות גזעניות, יש להפסיק את המשחק מיד. צריכה להיות אפס סובלנות לקללות וגידופים על רקע גזעני. הפסקת המשחק צריכה להיות אינטרס של שתי הקבוצות, לא משנה באיזה אופן יחלקו את הנקודות לאחר- כן. בני אדם הם גדולים מכדורגל וממיקומים בטבלה, ואין שום סיבה שאדם יקבל יחס מסוים רק בגלל הצבע שלו. המסר הכי חשוב למניעת אלימות בכדורגל הוא המסר שמועבר בחינוך. אם במשחקי הנוער הורים של שחקנים מתערבים ופועלים בצורה אלימה ומבישה, איך יתנהגו הילדים, כשחקנים וכאוהדים? לכך הצעתי היא שהורה שיתנהג בצורה אלימה לא יורשה להגיע יותר למשחקי ילדיו.

בשביל שמסרים אלו יעברו כמו שצריך דרוש שיתוף הפעולה של כלל הגורמים הרלוונטים לנושא: משרד הספורט שיקבע אג'נדה ממשלית ברורה ויפעל לחקיקת חוקים מחמירים בנידון, המועדונים שעליהם לשתף פעולה באופן מיטבי זה עם זה ובאופן שוטף עם כוחות השיטור והאבטחה והמשטרה שעליה להכשיר כוחות בצורה ייחודית ולהתאים את עצמה לכלל הסכנות שיש באירועי ספורט. יש לשתף בכך אף את סוכנויות הכרטיסים ולבחון את אכיפת איסור הכניסה של אוהדים "מסומנים", ולהפנות תקציבים לטובת המאבק באלימות מצד ההתאחדות לכדורגל ומינהלת הליגה, כיוון שבסופו של דבר זו התדמית של המותג שלהם.

אנו כרגע בעיצומו של האתגר הגורלי ביותר שלנו, לעתיד טוב יותר במדינה שכה אוהבת ספורט (על אף הפער ביכולת לפעמים). כשמדברים על להיות או לחדול ולהליחם עד המוות, הכוונה היא למאבק למען הפיכת מגרשי הכדורגל למקום חף מאלימות. אינני מומחה גדול לביטחון או לחקיקה, אך אני אוהד כדורגל. הרטטים בלב כשאתה נכנס לאצטדיון ושומע את השירה, התחושה המדהימה שעוברת בגוף כשנכנס גול, ואפילו רגעי האכזבה והכעס על יכולת רעה של קבוצתך. כל אלו הן תחושות שלא ניתן להסביר במילים. אני סבור כי כל אוהד, גם מהאלימים ביותר, חווה את אותן תחושות נשגבות, ולכן הפחד האמיתי לאפשרות שלא יוכל להרגיש עוד רגעים כאלו לעולם עשוי להיות הגורם המכריע שאולי יפסיק אחת ולתמיד את האלימות בספורט.