אין יציאה! היחידה שמנעה מהעולים לעזוב את המעברות

מחנות העולים היו מוקפים גדרות. משטרת המחנות מנתה כמה מאות שוטרים ושוטרות, ששמרו על המעברות, בעיקר על מנת להבטיח שהעולים לא יצאו ללא פיקוח ושלא יחפשו עצמאית פתרונות דיור מחוץ למעברה. יחידת המשטרה פעלה בתיאום עם מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, שהקפידה על תקינות הגידור של המחנות. "ביקשנו שהמשטרה תיקח על עצמה את ביצוע ההסגר על העולים, שהוא הכרחי מבחינה רפואית ומבחינת נתינת כיוון לעולים שמגיעים", כתב מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, גיורא יוספטל, למפקדת משטרת ישראל ב-1951. סגן מפכ"ל המשטרה, דוד נחמיאס, הביע פליאה נוכח התמשכות הדרישה. הסגר העולים במחנות מגודרים ומפוקחים על ידי שוטרים עורר תגובה חריפה גם בעיתונות ובדעת הקהל. "האם ידוע לכבוד השר שמחנות העולים לפי מראם החיצוני עושים רושם של מחנה ריכוז? האם אין כבודו סבור שאין זה לפי כבודה של מדינת ישראל להחזיק עולים חדשים מאחורי גדר תיל?" ניסח בחריפות ח"כ יעקב מרידור את השאילתה שלו לכנסת.

שוטר מעברות משחק עם ילד (צילום: בית מורשת משטרת ישראל, אוסף התצלומים הלאומי)

לוי עדן בן ה-87, ניצול שואה שלימים הפך לשוטר מעברות, מספר כי המראות של ילדי המעברות הרעבים החזירו אותו לילדותו בהונגריה בתקופת השואה וגרמו לו להזדהות עם מצבם, ולקבל בהבנה יחסית את מעשי הפשע שלהם. "הילדים של המעברות גנבו אוכל, וגנבו דגים מבריכות הדגים של הקיבוצים בסביבה", מספר היום עדן. "בטבריה הם ברחו לחוף הים בימי שישי וגנבו את האוכל של אנשים שהגיעו מתל-אביב לסוף שבוע בחוף הכנרת. הילדים היו רעבים. המפקד אמר לי, 'אתה לא עובד סוציאלי', אבל זה לא היה פשוט עבורי. הרבה פעמים נתתי לילדים את הסנדוויץ' שהבאתי מהבית והזמנתי להם תה מהקיוסק. ראיתי שהם פשוט רעבים. לא יכולתי לכעוס עליהם, אבל הייתי פותח להם תיק ומביא אותם לבית המשפט. ההורים לא פעם עודדו את הילדים לגנוב פעם שנייה ושלישית כי ידעו שבפעם הרביעית הם יועברו למעון - שם הם יקבלו אוכל, דיור והשכלה על חשבון המדינה".

הבנת אותם?

"גם אני גנבתי אוכל. בגטו, מי שלא גנב אוכל - מת. זהו. אני אפילו לא זוכר מה אכלנו. ביום השחרור הלכתי עם אח שלי מחוץ לתחום הגטו, מצאנו מרתף שנבזז, אבל באיזו פינה היה קקאו. לקחתי את הכובע ובידיים אספתי קקאו מהרצפה והבאתי לסבתא שלי. היא בישלה על מים. בלי סוכר, בלי כלום, ותאמיני לי - זה הקקאו הטוב ביותר שאני שתיתי".

עדן היה בן 10 כשהנאצים לקחו את אביו לעבודות כפייה. "לא ראיתי אותו יותר. הייתי בן 11 וחצי כשלקחו את אימא שלי, וגם אותה לא ראיתי יותר. את הגטו עברתי לבד עם אחי, שגדול ממני בשלוש שנים". זיכרונות הרעב שמקפל את הבטן מרוב כאב לא יעזבו אותו לעולם. אותו זיכרון חיבר אותו כשוטר לילדים הרעבים במעברה. "ימים שלמים לא אכלתי, היינו אוכלים שלג, בקור המקפיא".

הצבתם של שוטרי המעברות גררה ביקורת חריפה (צילום: בית מורשת משטרת ישראל, אוסף התצלומים הלאומי)

ב-1948 לוי עלה לארץ, שירת בצבא, ועם שחרורו התגייס למשטרה ושוכן בדירת חדר וחצי בבית-שאן עם אשתו והתינוק שלהם. "הייתה שם מעברה ענקית. התושבים התחלפו. בהתחלה הגיעו העיראקים, נכנסו לפחון או בדון", הוא מספר. "כשהם השתכנו בדירות, הגיעו המרוקאים והחליפו אותם. כשהם עזבו, הגיעו התימנים ולבסוף הפרסים. ראיתי בעיקר את הילדים התימנים. זה מה שנחרט בזיכרוני. הם הזכירו לי את ניצולי מחנות הריכוז. הם היו עור ועצמות. כשהביאו אותם לבית-שאן, הגיעו עובדות סוציאליות לקחת אותם לטיפול בבית חולים. החזירו אותם למעברה וההורים לא זיהו אותם. הם יצאו עור ועצמות וחזרו פורחים. היו הרבה ילדים שנשארו ללא הורים. לא רק זה, אלא שחלק מהמבוגרים עברו למעברות אחרות - למשל לקחו משפחה והעבירו חצי ממנה לבית-שאן וחצי לעפולה. ניסו להתקשר אליהם כשהילד היה בבית החולים בעפולה, אבל כשהחזירו את הילדים אחרי שלושה שבועות ההורים כבר לא היו במעברה. החזירו אותם לבית החולים. אני מניח, אי-אפשר להוכיח את זה, שחלק מהילדים הם אלה שמחפשים אותם עד היום". זאת הגרסה של לוי המתבססת על מה שראו עיניו, בהיותו שוטר, בכל הנוגע לאחד הפצעים הכואבים שמדממים עד היום בחברה הישראלית - סיפור היעלמותם של ילדי תימן.

עם השנים לוי סיים תואר שלישי בעבודה סוציאלית. "הלכתי להיות קצין מבחן וניהלתי את שירות המבחן לנוער בכל הארץ. יש לי 12 נכדים וחמישה נינים. ניצחתי".

לוי עדן. "לא יכולתי לכעוס על ילד שגנב אוכל" (צילום: יריב כץ)

סיפור מחנות העולים והמעברות יעלה בסדרת תעודה חדשה בת ארבעה פרקים החל מהערב ב-21:00 ב"כאן" 11. הסדרה "מעברות", שיצרו דינה צבי-ריקליס, שי להב, אריק ברנשטיין והילה שלם-בהרד, היא פרי תחקיר שמתבסס על חומרי ארכיון שמעולם לא נחשפו וראיונות עם עשרות עולים חדשים מאותה תקופה. הסדרה מציגה את הפער העמוק שנפער בין מזרחים לאשכנזים בראשית שנות המדינה. היא מאפשרת הצצה נטולת פילטרים לתקופה שעיצבה את פני החברה שלנו מנקודת ראותם של העולים החדשים שהגיעו לארץ המובטחת ממדינות המזרח. וכמובן היא עוסקת גם בתחושות הקיפוח והגזענות שמלוות אותנו עד היום.

הקרימינולוג אברהם חמו (85), לימים מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, עלה לישראל ממצרים ושוכן במעברה בפרדס חנה. כשבגר, הפך בעצמו לשוטר מעברות. "אם את שואלת אם הייתה עבריינות במחנות העולים ובמעברות - התשובה היא כן. השאלה המעניינת היא למה. יש כמה סוגי עבריינות: האחת היא של תסכול, השנייה של חוסר - אני גונב כי אני רעב, והשלישית קשורה לפחדים ולחרדות והרצון לברוח לאלכוהול וסמים. בתקופה ההיא היו הרבה עבירות משני הסוגים הראשונים - אנשים היו מתוסכלים כי היו סגורים במחנות ולא יכלו לצאת. השעמום גבר, והם היו רבים כל היום, ביניהם ועם נציגי הממשל. הייתה גם אלימות בין שכנים ובתוך המשפחה. אנשים וילדים במחנות העולים היו גונבים, אבל לא אחד מהשני - הם היו יוצאים דרך הגדרות וגונבים מהמושבים הסמוכים. היו גם עבירות זנות. נשים שלא היה להן אוכל מכרו את הגוף שלהן תמורת מזון וביגוד. בשנות החמישים קלטו קרוב ל-300 אלף איש למעברות ולמחנות העולים. שיעור העבריינות בקרב אנשי המעברות היה גבוה משיעורם באוכלוסייה הוותיקה.

"יש ארבעה גורמים עיקריים שמביאים אדם לבצע עבירות. הראשון קשור לאדם עצמו, לאישיות שלו. גורמים אחרים קשורים למשפחה, לחברים. במעברה כולם חיו יחד. אם המשפחה הייתה עבריינית - זה היה הדגם והילדים למדו מההורים. גורם נוסף הוא הסביבה הפיזית. התנאים הקשים הובילו אנשים לאבד שליטה. הרבה אנשים ברחו מהפחד ומהתסכול - אנשים היו בדיכאון, ישנו 12 שעות ביממה. הרבה אנשים אושפזו או שברחו לעיר הגדולה. היו גם הרבה מקרי אובדנות. אנשים היו קופצים מתחת לגלגלי הרכבת, לוקחים כדורים, חנקו את עצמם".

כל העולים שהגיעו לארץ הגיעו מנמל חיפה לשער העלייה. "אנשים היו יושבים שלושה, ארבעה וגם חמישה ימים באוהלים - ומחכים למיון. הראשונים שקיבלו יחס מיוחד היו אלה שנציגי הקיבוצים בחרו", מספר חמו. "למעברה שלחו אנשים שהיה להם מישהו במשפחה שיכול היה לעבוד, והאחרונים שנשארו נשלחו למחנות העולים. שם פירנסו אותם, נתנו להם אוהל, דליים, וסגרו אותם בעוצר. אני הייתי בן 15. המבוגר היחיד במשפחה. גרנו באוהל, היו לנו מיטות סוכנות. כדי שהברזל לא ישקע בבוץ היינו לוקחים קופסאות קונסרבים ומניחים תחת הרגליים. בבוקר היינו אוספים את המיטות לצד וחיים במה שנשאר מהאוהל. האמהות היו עסוקות כל היום בכביסה, בסידור ובבישול. האבות שלא עבדו נכנסו לתסכול והמשפחות נשברו. למזלי הייתי ספורטאי, כדורסלן בהפועל חיפה. הייתי מתעורר בחמש בבוקר, הולך לעבוד בחדרה אצל קבלנים, ובצהריים עולה לאוטובוס כדי להגיע לאימון. ב-1- בלילה הייתי חוזר לאוהל".

"כשוטרים היינו הרבה פעמים מגישים עזרה, תמיד היו גם טרגדיות, מחלות ועבריינות" (צילום: בית מורשת משטרת ישראל, אוסף התצלומים הלאומי)

בצבא חמו שירת בגולני, עבר קורס מ"כים והמשיך לעבוד כדי לפרנס את משפחתו. כשהשתחרר, עבר למשטרה. "היינו בקורס בשנת 55', היה גשם אדיר וכל מעברת קורדנייה בקריית-חיים הוצפה. היינו צריכים לעזור לאנשים, להוציא אותם מהמעברות. עם השנים את מוחקת את הזיכרונות הקשים, אבל כשחושבים על זה לאחור זה היה קשה מאוד לתושבים. כל אלה שאנחנו רואים היום שבורחים מהקרבות בסוריה וחיים במחנות פליטים — כך בדיוק זה היה. איך אנשים שרדו ויצאו משם זה נס אמיתי".

ספר לי על העבודה שלך כשוטר.

"כשוטרים היינו הרבה פעמים מגישים עזרה במעברות. תמיד היו גם טרגדיות, מחלות ועבריינות. תמיד היו סכסוכים בין אנשים מתרבויות שונות. הייתה שם תערובת אדירה של רומנים, פולנים, מצרים, עיראקים, כורדים, פרסים, תימנים. כל אחד והתרבות ותפיסת העולם שלו. היו דתיים עם חילוניים, לא היו בתי כנסת שונים. היינו צריכים לשמור על הסדר וגם לחקור עבירות. עם זאת, השוטרים היו יותר רכים. אני ושוטרים רבים באנו מהמעברה ולכן הייתה בנו רחמנות פנימית. בפעמים הראשונות הרגשתי שפעלתי לא כשוטר אלא כמתנדב רחמן. רוב השוטרים, אחרי שעות העבודה, כשנגמרה המשמרת — לא הלכנו הביתה, נשארנו לעזור, להרים בגדים, לקחת ילדים רטובים, מסכנים, ולנגב אותם במגבת רטובה, כי משהו אחר לא היה. לא התנהגנו כשוטרים".

אבל היו גם מקרי אלימות, הפגנות ומעצרים.

"בתקופת אירועי ואדי סאליב זה היה מאוד קשה. כאן נהגנו כשוטרים והיינו צריכים לעצור אנשים. אבל במעברות, אפילו אם ראינו שמישהו גנב, אז מה? הוא גנב כי הוא רעב. היינו סלחנים. כל אחד תמיד נזכר מאיפה הוא בא. ולמרות הקושי, אני בן 85, אני עובר בראש שלי על כל השנים ורואה איפה המדינה הייתה אז ואיפה היא היום — ומהלך כזה גורם לך להתגאות. אני רואה היום את הבניינים הענקיים, את גורדי השחקים, איך ישראל התגברה — זה ממש אלוהי".

אברהם חמו. "לדעתי המעברות חישלו" (צילום: יריב כץ)

אבל התקופה הזאת עבור הרבה מאוד הורים, ילדים ואפילו הנכדים היא פצע עמוק שלא מגליד. תקופה חשוכה של גזענות וקיפוח.

"אני לא מסכים עם התחושה. יש לי אישה שעלתה מאירופה עם הוריה כשהייתה בת 4. לנו לפחות היו מעברות, היה מי שייתן לנו אוכל. להם לא היה מי שייתן כלום. אף אחד לא קלט אותם. במעברות בכל אופן מישהו דאג ונתן לך שמיכה, מיטות, אוכל, עבודה. יש אנשים שעברו גיהינום מסוג אחר. מעבר לכך, לדעתי המעברות חישלו. אנשים שגדלו במעברות ובמחנות העולים ועבדו קשה הם אנשים שהתחשלו. לא כולם. יש כאלה שהידרדרו ויש כאלה שזה עובר מדור לדור. בסך הכל, כולנו צריכים לתת לעצמנו מילה טובה".

צדוק מליחי (80) עלה עם משפחתו מתימן כשהיה בן תשע. "אני בוגר ארבע מעברות", הוא אומר ומחייך. "התחלתי במעברת ראש-העין, עברתי לבית ליד, לטבריה ומשם לעמק חפר. שירתתי בצה"ל 22 שנה, וסיימתי בדרגן סגן-אלוף. בוגר מעברות סגן-אלוף", הוא מדגיש בגאווה. עם שחרורו החל לעבוד כמזכיר מועצת הפועלים.

מליחי זוכר את החיים הקשים במעברות, את המחסור באוכל ואת הרעב. "אכלנו מה שנתנו. ומה נתנו? אבא עבד בעבודות דחק של עשרה ימים בחודש. אימא עבדה במשק בית. אכלנו מהיד לפה. היינו קונים לחם ומרגרינה, ולפעמים מורחים גם ריבה. פעם בחודש אכלנו בשר. וככה חיינו וגדלנו".

במה שיחקתם כילדים?

"הייתה חורשה קטנה, היינו קוראים לה יער. היינו קובעים להיפגש ביער, משחקים מחבואים, מחנות, התקפות, חיילים, כל מה שבא לנו. היינו ממציאים משחקים ומשחקים בכיף".

זוכר את השוטרים?

"אני זוכר אירוע אחד במיוחד. הייתה אישה אחת שהלכה להביא עשב לעז שלה לשבת. היא לקחה מהמושב הסמוך גם 2-3 תפוזים. השומר של היישוב תפס אותה ושיסה בה את הכלבה שלו. הכלבה נשכה אותה. הבן שלה חזר מהצבא בערב ומצא את אמא שלו פצועה בבית חולים".

"היינו ממציאים משחקים בחורשה". ילדי המעברות (צילום: בית מורשת משטרת ישראל, אוסף התצלומים הלאומי)

הבן אירגן כמה חברים מהצבא ויחד הם היכו את השומר והרגו את כלבו. "ראיתי את זה בעיניים, הם היכו את השומר מכות נמרצות, רצו להרוג אותו וויתרו. השומר התלונן במשטרה ושלחו עשרה שוטרים למצוא מי הרביץ לו. השוטרים נכנסו למעברה עם רכב בשבת, והתימנים יצאו מבית הכנסת. כל אחד שלף מקל מהגדרות, שברו את כל המראות והשמשות של הניידות והיכו את השוטרים. אחר כך כולם חזרו לבית הכנסת להתפלל. בלילה הגיעו שוטרים מכל הארץ. קרוב ל-800 שוטרים. כל אחד עמד ליד כל בדון. בבוקר הם עצרו כל מי שיצא מהבדונים ונראה להם צעיר מגיל 17 ותואם לתיאור של השומר. הביאו את העצורים למסדר זיהוי, אבל השוטרים לא זיהו אף אחד".

כמו למשפחות תימניות רבות, גם למליחי ידוע על בן דוד שנעלם. "גם לו קוראים צדוק. אני לא חושב שזה היה מתוכנן או מתואם או ממשלתי, אבל נחטפו מאות ילדים", הוא אומר. "זה פצע. הסיבה לדעתי היא שהיה לנו ריבוי ילדים, עם מצב כלכלי קשה, ואולי חשבו שזו הצלה. אבל אף אחד לא הסכים שייקחו לו את הילד. הייתה במעברה גם משפחה עם 17 ילדים וכולם גדלו אחד-אחד. אני מבין את ההתקוממות ואת הכאב. אם למישהו מצפון תל-אביב היו לוקחים את הילד, הוא היה הופך עולמות בשביל למצוא אותו. יש אנשים שצעירים ממני בשנתיים שזוכרים שהיה להם אח קטן או אחות קטנה שלקחו. זה נשאר כתם עד היום. זה לא יכול להימחק בשום אופן".

פרופ' סמי שלום שטרית, ראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר ומחבר הספר "המאבק המזרחי בישראל - על ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים", מזהה היטב את המוטיבים של הדיכוי, ההתנגדות והמחאה במחנות העולים ובמעברות. "בשלב הראשון ייתכן שהייתה התפרעות, אבל מהר מאוד הציבו גדרות עם שומרים. חשוב להבין מאיפה זה בא. חי ציבור גדול במעברות, ציבור שבן-גוריון צריך אחר כך ליישב — אבל כרגע הוא במצב צבירה של מעברה, בפחון, בדון, באוהל, אנשים בהמתנה. לא ניתן לעשות זאת ללא שליטה אבסולוטית. היו תמונות מאוד קשות. את יכולה לראות ניצולי שואה מסתכלים מתוך קונצרטינה דרך הגדרות ופתאום מוצאים את עצמם שוב מהצד השני של הגדר כששומרים עליהם שוטרים יהודים. אדם שהרגע עבר גיהינום מוצא את עצמו מול חייל יהודי עם רובה.

"אני עוד לא מדבר על קהילות אורגניות שלמות כמו מעיראק או תימן. מגיעות משפחות שלמות, לא אנשים בודדים, שאיבדו את כל משפחתם בשואה. אנשים מבינים ברגע אחד שאין להם יותר שום שליטה על החיים שלהם. בן-גוריון רצה לשלוט בכל צעד, לכן הופעלו תקנות מאוד חמורות, כולל עוצר וכולל אישורי יציאה וכניסה. מבחינת הקהילות, הן איבדו הכל, את השליטה על גורלן. לא רק שהם לא יכולים להתפרנס — מישהו מגיש להם אוכל והם תלויים בו. בן-לילה הם הפכו לפליטים. זה יצר התנגשות. בהתנגשות הזאת שוטרים פיזרו בכוח מפגינים. היו הרבה מצבים שבהם הלהבות היו עולות מהר. היו הצתות של אוהלים, שריפות; הייתה מחאה שבה אפילו ירו והרגו אדם".

שוטר מעברות מעניק בובה לילדה (צילום: בית מורשת משטרת ישראל, אוסף התצלומים הלאומי)

שטרית מתאר מקרים של התקוממויות ותגובת-נגד קשה. "היו מונעים טיפול רפואי, מנתקים את החשמל. באחד המקרים ב-1953 חברת מקורות ניתקה את אספקת המים למעברה ליד רחובות. לאחר שהתגלו כמה מקרי דיזנטריה הרופאים סירבו לטפל בחולים כיוון שהם לא שילמו מס להסתדרות. קיבלו עונש על עונש".

אחד הפצעים העמוקים נפער לדבריו ב-1952, כשנוספה לכל התנאים הקשים גם הסלקציה. "החליטו לעצור את העלייה ממרוקו, אחרי שמצאו שהם הכי מתסיסים", אומר שלום שטרית. "באותה שנה גילו תושבי המעברות שהשכנים שלהם, הרומנים, נעלמים. אנשים קמים בבוקר ולא מוצאים את השכנים שלהם. הם שוכנו בבתים. כאב לאנשים שהעדיפו את השכנים שלהם על פניהם, והם המתינו שנים לתורם. הם לא היו עיוורים, הם ראו מה קורה. הייתה מוסכמה להוציא כמה שיותר מהר את האירופאים למעברות ואת חלקם להעביר ישר לדיור קבע, בניגוד לשוכני מחנות העולים. זה הוסיף לתסיסה. בסוף הכל התנקז למחאה הגדולה של ואדי סאליב ב-1959".

סמי שלום שטרית. "את הציווי לרתק תושבים למעברות נתנה הממשלה. הייתה יד קשה" (צילום: אלי סגל)

המשטרה, לדבריו, עשתה את העבודה שלה. "את הציווי לרתק את התושבים למעברות ולמחנות נתנה הממשלה. הייתה יד קשה. צריך היה לפזר כל יום תסיסות, הפגנות, שביתות רעב. אנחנו מדברים פה על מחסור באוכל. אנשים רואים את עצמם שנה ועוד שנה חיים בתנאים האלה ללא מזון עם עבודות דחק, כשברקע היה החלום על הגאולה — אנו באנו ארצה, קיבוץ גלויות, והכל מתנפץ. המשפחות המזרחיות ירדו מהאונייה עם חליפות שלושה חלקים, בטוחים שהגיעו לטקס ביאת המשיח, ומיום ליום החלום נשבר. וזה מתגלגל מדור לדור".