שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יובל אברמוביץ': די לפרידות נטולות הסברים
    רוצים לסיים את מערכת היחסים שלכם? אל תשכחו להסביר לצד השני למה. יובל אברמוביץ', מחבר הספר "שנת המתנות", התהלך שנים עם ערימת שאלות נטולות תשובות ומציע לכם להיפרד באהבה

    יובל אברמוביץ' (צילום: ליה יפה)
    יובל אברמוביץ'. עזיבה חסרת הסברים מערערת נפשית (צילום: ליה יפה)

    "כמו שהתחלנו את הקשר הזה ביחד, אפשר גם לסיים אותו ביחד", מלמלתי בקול חלוש לפני כארבע שנים וחצי, בזמן שמסרו לי ביד מכתב פרידה שסיכם ב-14 שורות קצרות שבע שנות זוגיות אוהבות, או לפחות כאלו שהחשבתי לאוהבות. במחשבה שנייה, אם להיות מדויק, יכול להיות שאמרתי משהו בסגנון "אפשר לדבר על הפרידה שלנו" או "אפשר להחליט על הפרידה ביחד", או שאולי בעצם אמרתי "אפשר להיפרד באהבה". אני לא לגמרי זוכר. אני רק זוכר שהייתי מעורפל במהלך רוב השיחה שארכה דקות קצרות ושיאה היה הקראה קרה של פסק הדין מבית המשפט לדיני אהבה.

     

    לנשואים אסור לספר כמה שהם בודדים

    היא שוב חושבת שאני לא אוהב אותה

     

    "כמו שהתחלנו את הקשר ביחד, אפשר לסיים אותו גם ביחד", הוא גם אחד המשפטים שפותחים את הרומן "שנת המתנות" שכתבתי ויצא לאחרונה. המשפט הזה הוא אחד המשפטים המובילים של הרומן שבוחן איך צריך להיפרד מאנשים שאהבנו (ואיך ללמוד לשים את עצמנו לפני כולם), והוא גם המנוע של הגיבורה, מיכל הופמן, שמנסה לגלות למה עזבו אותה ואיך לעזאזל ממשיכים הלאה. למרות הקשר בין המשפט ההוא שנאמר לי לפתיחת הרומן שכתבתי, לא מדובר באוטוביוגרפיה. בסך הכול שימוש בכמה צבעים מתוך חיי, בפלטת צבעים ענפה בה השתמשתי במהלך כתיבת הספר, דמיון ובעיקר עשרות סיפורים על פרידות, אובדן ושברוני לב שנחשפתי אליהם בתחקיר בין שנתיים.

     

    "כתבת את הסיפור שלי"

    מאז ש"שנת המתנות" יצא, תיבות המייל שלי מתפוצצת מהודעות מזדהות של קוראות וקוראים. "אני כבר חצי שנה לא מצליחה להתאושש מהפרידה. הוא עזב אותי מהיום להיום, בלי שום התראה ובלי שום הסבר הגיוני. פשוט אמר שנגמר לו. לא היה לזה שום רמז", כתבה אחת. "אני מרגיש שהלב שלי התנפץ. חלפו כבר שלוש שנים ואני בקושי מסוגל לגרור את עצמי לדייט עם מישהי אחרת", כתב קורא אחר. מישהי סיפרה שהיא לא בטוחה שהיא אי פעם תוכל להתמסר למישהו, והיו גם הרבה תגובות של "זה כאילו שכתבת את הסיפור שלי".

     

    במהלך העבודה על הספר שוחחתי עם לא מעט פסיכולוגים (ובראשם הפסיכולוגית שמלווה אותי כבר 15 שנים), וניסיתי להבין למה כמעט תמיד הצד העוזב לא מצליח לעשות זאת כמו שצריך. התשובות ששמעתי מאנשי מקצוע רבים הן שאנחנו לא רוצים לפגוע בצד השני באמירת האמת הכואבת בסגנון: "את כבר לא מושכת אותי", "משעמם לי איתך", "הלכנו לכיוונים שונים" וכדומה, ועל מנת למזער את הכאב אנחנו פשוט שותקים ובכך אנחנו בעצם מגדילים את נזק הפגיעה. שתיקה רועמת ועזיבה חסרת הסברים - לא רק שהיא לא מכבדת, היא בעיקר מערערת נפשית.

     

    באופן אישי, כמעט שנתיים הסתובבתי בעולם עם שאלות פתוחות ולב מדמם. מיכל הופמן, גיבורת הספר, "מאבדת" את זה כמה שבועות אחרי הפרידה במהלך שיחה עם הפסיכולוגית שלה שמעודדת אותה להיכנס לאתרי הכרויות ולנסות למצוא זוגיות חדשה. "איך אני יכולה לשבת בדייט ולשווק את עצמי כאישה כיפית ששווה לצאת איתה לטיול רומנטי מסביב לעולם, בזמן שכל מה שעובר לי בראש הוא שבעלי זרק אותי במכתב סתום יותר מהגדרה בתשבץ היגיון? כל מה שאני חושבת עליו בכל רגע פנוי שיש לי ממחשבות על הקריירה שלי, זה למה לעזאזל הוא עזב אותי?! האם זה בגלל שאני חופרת? מתלהבת? חרדתית? האם זה בגלל שיש לי נטייה לעטוף כל סיפור בשלוש דוגמאות לפחות, או לשאול יותר מדי שאלות פילוסופיות על החיים?

    עטיפת הספר שנת המתנות (צילום עטיפה: באדיבות יח
    עטיפת הספר שנת המתנות(צילום עטיפה: באדיבות יח"צ פייקין תקשורת ויחסי ציבור)
     

    "ואולי זה קשור בכלל למשהו חיצוני שפגום בי? האם זה בגלל שיש לי נטייה להשמנה? האם אני מסתובבת בעולם עם ריח מצחין מהפה ולא מודעת לכך? את יודעת כמה פעמים מצאתי את עצמי נושפת אל תוך כפות הידיים כדי להריח את ריח הפה שלי? האם יכול להיות שהגעלתי אותו בחורף האחרון כשהתעצלתי להוריד שערות בבית השחי? או שזה הכול בגלל ענן הריח המביך שחמק לי בקול מתחת לשמיכה הזוגית? ואולי הוא כבר לא נמשך לחזה שלי, שמתחיל להיכנע לאחרונה לחוק המשיכה? מה לעזאזל עשיתי כל כך נורא שהוא היה חייב לסיים את הקשר שלנו ללא הסברים ולברוח?"

     

    בספר החדש ומעורר המחשבה, "איך מרפאים לב שבור", מאת הפסיכולוג גיא וינץ' (הוצאת ידיעות אחרונות) המבוסס על הרצאה בשם זה שהעביר ב-TED, הוא מתייחס ארוכות לחוסר המידע שנחסך מהצד הנעזב. הוא מתאר איך מטופליו, נשים וגברים, פיתחו אובססיה למציאת התשובות ללמה נעזבו, ואיך במקום לרפא את ליבם הם עסוקים בשחזור אירועים ומילים שנאמרו או שלא נאמרו לאורך חודשי ושנות הקשר. הם מנסים לגלות, כאילו היו שרלוק הולמס, איפה בדיוק הם טעו וכשלו, ולעיתים הם אפילו ממציאים המצאות ואירועים שלא היו, ובכך למעשה מתקשים לרפא את ליבם משום שהם ממשיכים לנהל דיאלוג אינסופי עם מי שבחר לעזוב אותם.

     

     

    שלא תהיה אי-הבנה - קשר שפג תוקפו צריך להסתיים. להיאחז בקרעי קשר ואהבה שדעכה זה עוול כפול לשני הצדדים (כמו גם לילדים – אם יש כאלו). אני באמת מאמין שכל אדם רשאי לסיים בכל רגע נתון מערכת יחסים שאינה מיטיבה עמו, אבל גם שמחובתו לעשות זאת בכבוד ואצילות לצד השני. בדיוק כמו שימוע שמקיימים על פי חוק עם עובד רגע לפני שמודיעים לו שהוא מפוטר; בדיוק כמו שמקיימים דיון עם סטודנט לרפואה שלא עומד ברף הציונים, רגע לפני שמראים לו את דלת היציאה מהאוניברסיטה; בדיוק כמו שמתריעים בפני ילד קטן רגע לפני שמענישים אותו. יש הסכמים לא כתובים בין בני אדם, ולהיות בן אדם הוא אחד מהם. כי להיות בן אדם, מבחינתי, זה להיפרד עם הסברים ותשובות. בטח ובטח מאדם שנתן לך במשך תקופה את צרור המפתחות לליבו, גופו וחייו.

     

    יש זוגות שיודעים להיפרד באהבה. אני רואה אותם פה ושם ברשתות החברתיות זוכים להמוני לייקים, מחיאות כפיים וירטואליות ושיתופים. זה יכול להיות זוג שמכריז בסלפי חייכני שהם בחרו לסיים אי אילו שנות נישואים וילדים משותפים על רקע הרבנות, או פוסטים של הודיה פומבית על השנים המשותפות לצד השני. פוסטים כאלו לא מרככים את הכאב, האכזבה ואולי את תחושת הכישלון האישי, אבל הם לפחות לא מותירים טעם רע בפה ומייתרים כל מחשבה על טקסי וודו אפלים והטלת כשפים וקללות על בן או בת הזוג שהרימו דגל שחור והכריזו: "אני עוזב את שדה הקרב הזה".

     

    למצוא את הנחמה ולזרז את הריפוי

    אז מה לעשות אם עוזבים אתכם? לנסות ולוותר על תחושת העלבון שעוטפת כל נים ואיבר בגוף ולבקש תשובות לכל השאלות שרצות לכם בראש. למה? מתי נולד הרעיון להיפרד? למה לא דיברנו על זה? איך הגענו לזה? מה עשיתי לא בסדר? האם יש עוד מקום לתקן? לבחון אפשרות לטיפול זוגי ולהבין איך אני יכול/ה להשתפר לעתיד, וגם לא לוותר על אמירת כל מה שעל ליבכם. לא חיסול חשבונות קר ונקמני או הטחת האשמות, אלא "סידור" המציאות והקאת כל המחשבות מתוך המערכת שלכם.

     

    כמה חודשים אחרי הפרידה המטלטלת של חיי (שאגב עדיין לא קיבלתי עלייה הסברים), מצאתי את עצמי בקשר זוגי חדש, מפרה, בונה ואכפתי, שכלל גם כמה מהמורות של תחילת קשר. אחרי ארבעה חודשים ואחרי שחיברתי את כל הנקודות, כפי שאמר סטיב ג'ובס בנאום הידוע שלו, הבנתי שהקשר הזה הוא לא הקשר המדויק לי ובחרתי לסיים אותו. ערב הפרידה היזומה מצדי שיתפתי חברה קרובה בשיחת הפרידה שאני מתכוון לקיים, ופרסתי בפנייה את כל הסיבות שהובילו אותי להחלטה.

     

    "אתה לא באמת מתכוון להגיד את כל זה בפרידה, נכון? למה זה טוב? פשוט תגיד שזה לא מתאים יותר ותחתוך את זה", הציעה החברה, אבל אני בחרתי להגיד הכול. למה בחרתי לעשות זאת? מכיוון שהרגשתי שלצד השני יש את הזכות לשמוע באהבה וברכות את הדברים. שאני לא רוצה להשאיר מאחורי לב מרוסק לרסיסים. ולא, לא תמיד הייתי מספיק אחראי ובוגר. היו פה ושם קשרים, בעיקר בצעירותי, שחתכתי מבלי לספק יותר מדי הסברים. זאת גם ההזדמנות להתנצל על טיפשותי וחוסר רגישותי.

     

    "אני לעולם לא אסיים קשר בצורה שתערער את הצד השני", אמרתי לחברה הקרובה שלי. הייתי שם יותר מפעם אחת, וזה מטריף את הדעת. זה מותיר פצע פתוח שמסרב להגליד גם אחרי שנים ארוכות. זאת גם הסיבה שבגללה כתבתי את "שנת המתנות" - כדי לעזור לגיבורה למצוא את התשובות שחסרות לה, את הנחמה, את התרופה ואת האפשרות לבנות לעצמה שביל חדש לחיים. מסתבר שזה עזר גם ללא מעט לבבות שבורים שמתהלכים בקרבנו.

     

    לקריאת שישה פרקים מתוך הספר "שנת המתנות"

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מאיה באומל בריגר
    יובל אברמוביץ'. ללמוד להיפרד יפה
    צילום: מאיה באומל בריגר
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים