מתחת לעור
הפתיחה של "סקין" מבלבלת, וזו מחמאה. היא נועדה לבלבל. משפחה אמריקאית משולי הווייט־טראש, חובבת נשק, מבלה יום כיף בפיקניק אלים, ששיאו בתחרות ירי על בקבוקים שבה נדרש להשתתף גם ילד כבן שבע.
מדובר בגזענים לבנים, בניאו־נאצים. אך זו משפחה אוהבת. מחבקת. מלאת רוך. מסע האלימות שיגיע בהמשך הסרט ייתן לנו תמונה אחרת ועצובה הרבה יותר של אותן דמויות ממש.
אפשר רק לדמיין את התגובה ל”סקין” אם גיא נתיב ושרון מימון היו מפיקים את הסרט הזה בארץ: פיקניק בהשתתפות מחבלי חמאס שמתפננים לפני פעולה חבלנית, בילוי מלא צחקוקים והומור בין אנשי ימין קיצוני רגע לפני פעולת "תג מחיר". אני לא בא לרמוז שסרט כמו "סקין" לא היה מופק בישראל, או מצונזר בבוטות. אבל אם, רק אם, היה מגיע לחמישית מהמעמד שאליו הגיע "סקין" בעולם, כבר היו מי שמדברים עליו במונחים של הכפשה או ביזוי ישראל, ותוהים למה שמישהו יממן יצירה כזו. אתם יודעים מי.
אבל סרטם של גיא נתיב ושרון מימון גם מתחמק באלגנטיות מקטגוריות ברורות של שחור־לבן. יותר משמעניין אותו דיון נוקב על המצב, ועיסוק ריאליסטי בעולם העליונות הלבנה בארה"ב, הוא מנסה להיות משל – לעיתים ברור ובוטה מדי, אבל אפקטיבי להפליא. על ידי ההרחקה לאמריקה של טראמפ, אפשר לראות בסקין מעין סיפור קצר, כמעט אגדה, על אנושות שנגזר עליה לחיות באלימות מתמדת. לרגעים, לקראת סוף הסרט – ואני מודה שנהניתי במיוחד בדקותיו האחרונות – הוא אפילו גולש לז'אנר של מדע בדיוני ואימה. וכמו שלימד אותנו המותחן "תברח" משנה שעברה, לפעמים צריך להגיש לצופה סיפור מטורלל לחלוטין כדי להנחית אותו אחר כך ישר לקרקע המציאות.
ואם מדברים נטו קולנוע – אתם יודעים, נטו משחק, בימוי, עריכה, צילום והקפדה על כל פרט בפריים – אז סקין, על עשרים דקותיו הקצרות, הוא חתיכת קולנוע מיומן ומשובח. הוא זורם, הוא מדליק, הוא נגמר עם אגרוף בבטן והוא בעיקר מוכיח איזה אנשים מוכשרים צמחו בתעשיית הקולנוע של ישראל בעשרים השנים האחרונות, אותה תעשייה שכל כך הרבה גורמים פה בארץ מתעקשים שצריך לתקן או לבטל. אם רוצים באמת שגיא נתיב יחזור ליצור בארץ, אולי כדאי לשקול להשאיר אותה על כנה.
