"הקללות הנפוצות במסדרון של כל תיכון הן 'יא הומו, קוקסינל'. זה חייב להשתנות"

לוסי אהריש, אגם רודברג, איציק זוהר, טילטיל, דנה פרידר ועוד מפורסמים נודדים השבוע בין בתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, במסגרת פרוייקט חינוכי ראשון מסוגו שנקרא "כן בבית ספרנו". את הפרויקט יזמה תמר יהל, מנכ"לית חוש"ן (ראשי תיבות של חינוך ושינוי), ארגון ההסברה של הקהילה הגאה. לדבריה, גם בימינו, הקללות הנפוצות במסדרון של כל תיכון הן "יא הומו" ו"יא קוקסינל" והתוצאה ניכרת בשיעור הגבוה של עישון, התמכרות וריבוי נסיונות ההתאבדות בקרב להט"בים שנאלצים לחיות ב"אפס סובלנות, בושה ושנאה עצמית", כהגדרתה.

עד לפני שנתיים נהנתה יהל (32) מאורח חיים שונה לחלוטין בטורונטו, קנדה, עם בת זוגה ושני ילדיהן. "תיכננו להישאר שם, היו לנו חיים מאוד נוחים, אבל כאשר נתקלתי במודעה ש'דרושה מנכ"לית לארגון חוש"ן', זה היה חזק ממני. ארזנו את עצמנו וחזרתי כי הרגשתי שחובה עליי להילחם בלהט"בופוביה. רציתי שהילדים שלי יוכלו להתגאות בשתי האמהות שלהן, גם כדי שאף ילד לא ייאלץ לעבור את מה שעברתי".

המפורסמים שהצטרפו למסע לשינוי התודעה: אגם רודברג | צילום: דנה קופל

דירגתי את הבנות היפות בשכבה

בישראל, גיל היציאה מהארון הוא 14, אבל כשיהל הגיעה לגיל 14 היא הייתה מבולבלת, מפוחדת ואכולה ברגשות אשמה. "גדלתי בהרצליה, במשפחה ליברלית ותומכת, עם אמא קרמיקאית ואבא איש חינוך, גם אחי הגדול עוסק בהוראה, ומגיל צעיר מאוד הייתי טום בוי. לא מצאתי את מקומי בין הבנות והרגשתי הרבה יותר נוח יחד עם חבורת הבנים, שדירגו את הבנות הכי יפות בשכבה. בחטיבת הביניים, כשהתחלתי להרגיש משיכה לנשים, לא הייתי מסוגלת להודות בכך בפני עצמי והתעסקתי בעיקר בהכחשה ובהסתרה. השכבה שלי בתיכון אלון ברמת השרון מנתה 300 תלמידים והיה בה רק נער אחד מחוץ לארון והוא היה מושא להקנטות והצקות. לא היה לי עם מי לדבר, לא הייתה אף דמות חינוכית שאמרה לי 'זה בסדר'. אפילו הזכייה של דנה באירוויזיון לוותה בנאצות. נחשפתי לתחום הלהט"בי רק בהקשרים שליליים, בירידות על המראה החיצוני שלי, שהוא פחות נשי. תהליך ההתבגרות שלי היה בודד ועצוב כי היה לי סוד והבנתי שאני לא גדלה להיות האישה שמצפים ממני להיות".

המפורסמים שהצטרפו למסע לשינוי התודעה: איציק זוהר | צילום: דנה קופל

במהלך שירותה כקצינה בחיל חינוך היא פגשה את עינב מורגנשטרן, בת גילה, מראש העין. "הכרנו בבסיס טירונות של חיילים, אני הייתי מ"מית והיא מכי"ת והקפדנו על הכללים האתיים. ביום חמישי נגמר מחזור הטירונות, ורק במוצאי שבת יצאנו לדייט. תמיד אמרתי לעצמי 'כשאהיה בזוגיות רצינית אני אביא אותה הביתה', וזה מה שעשיתי בגיל 20. דמיינתי שזה יהיה חלק ונעים".

ואיך זה היה?

"מאמא קיבלתי מיד חיבוק ונשיקה. אהבה ללא תנאים. לאבא היה קשה. הוא לא אמר אף מילה, אבל התרחק ממני מפני שלא ידע איך להתמודד. בהמשך הוא יצר קשר עם ארגון תהיל"ה (תמיכה להורי להט"בים), וזה מה שבפועל הציל לי את המשפחה".

הורייך מעולם לא ניחשו שאת אוהבת נשים?

"ההצהרה שלי לא הפילה אותם מהרגליים, אבל הם מעולם לא שאלו אותי את השאלה המפורשת, וחבל. אילו שאלו זה היה מאוד מקל עליי, לפחות משחרר אותי מהחובה לשקר ללא הפסקה".

הן התחתנו אצל רבה רפורמית, בגיל 26, כשבת זוגה הייתה בחודש הרביעי להריונה, ולאחר שנולדה בתן רות (היום בת 5) המריאו לטורונטו, שם למדה בת זוגה לתואר שני במשפטים.

המפורסמים שהצטרפו למסע לשינוי התודעה: טילטיל | צילום: דנה קופל

"כשעינב עברה את מעקב ההריון בארץ, האחות שאלה אותה מי האבא והאם היא מודעת לבעיות הנפשיות שבתנו עלולה לפתח. כשאני הייתי בהריון עם בננו גור ועברתי אותו בטורונטו, לא נשמעו שאלות מהסוג הזה. כשרות הלכה לגן בטורונטו, היו איתה ילדים מכל הצבעים וגם הספרייה של הגן הותאמה למגוון הרחב, כדי שכל ילד ירגיש אהוב ושייך ללא קשר לנטייה של הוריו או לדת. הרגשתי שהילדה שלנו מקבלת חיסון נגד גזענות. מגיל אפס היא למדה שכולם בני אדם וכולם בסדר".

ובישראל הנושא כאילו לא קיים?

"את רואה אותו קיים במערכת החינוך? אילו בשיעור ספרות בגיל 16 היו מלמדים אותי שיר אחד על אהבה בין נשים, זה היה גורם לי להרגיש שאני לא חריגה, שרואים אותי, שאני לא אוויר".

בתום שנתיים בטורונטו חזרה המשפחה ארצה ויהל החלה למנכ"ל את ארגון ההסברה חוש"ן - ראשי תיבות של חינוך ושינוי, "וגם החושן של הכהן הגדול שהכיל 12 אבנים צבעוניות ובכך מדגים איזה מגוון יש בעולם. אנשים יכולים להיות בעלי צבעים שונים, אבל כולנו חלק מאותה חברה", היא מסבירה. "עינב ואני ציוניות וחזרנו ארצה כדי לקחת אחריות על המדינה".

המפורסמים שהצטרפו למסע לשינוי התודעה: לוסי אהריש | צילום: דנה קופל

בלוד לא יכולנו ללכת יד ביד

חוש"ן, ארגון ללא כוונת רווח, הוקם לפני 15 שנה על ידי עשרה להט"בים צעירים. תקציבו הנוכחי הוא מיליון וחצי שקלים לשנה והוא מפעיל 250 מתנדבים שעברו הכשרה מיוחדת ועורכים פעילות חינוכית בבתי ספר בכל רחבי הארץ, בכיתות ז'-י"ב.

"אנחנו לא יכולים לכפות את עצמנו על בית הספר", היא מדגישה, "המוסד החינוכי הוא זה שמזמין אותנו, ולא פעם אנחנו שומעים על התנגדויות מצד הורים המעדיפים שילדיהם יפסידו יום לימודים, העיקר שלא ייתקלו בנו. רק כ־10% מבתי הספר משתפים פעולה איתנו. מצד שני, דווקא נפתלי בנט הוא זה שפתח, לפני שנתיים, תקנה תקציבית ייעודית לנושא סובלנות כלפי הקהילה הגאה, כך שבית הספר שמזמין אותנו יכול לקבל תקצוב ממשרד החינוך".

בדרך כלל נשלחים להרצאה שני מתנדבים, "מזהויות שונות, דתי וחילוני, אשכנזי ומזרחי, כדי להראות שאנחנו לא מקשה אחת. קל מאוד לחשוב שלהט"בים הם תל אביביים שמאלניים, אשכנזים ועשירים, אבל אנחנו נמצאים בכל מקום. יש גם להט"בים חרדים וקשישים ופלסטינים וגם אליהם צריך להתייחס. זה נכון שבמקומות מסוימים קשה יותר לצאת מהארון, אבל אנחנו שם".

המתנדבים שמגיעים לבתי הספר מגוללים באוזני התלמידים את סיפוריהם האישיים ועונים על שאלות כמו "האם מותר להורי לשלוח אותי לטיפולי המרה?" או "מה אני יכול להגיד לאבא שלי שרוצה לשבת עלי שבעה?".

לפני שעקרו לחולון הן גרו בלוד, "ושם לא יכולנו לטייל ברחוב יד ביד", מספרת יהל, "בלוד גם לא שמחו להשכיר דירה למשפחה של שתי אימהות. ברור שכבר יש התקדמות, אבל אני עדיין נדהמת לנוכח הבורות של מערכת הבריאות. שאלתי את הגינקולוגית שלי האם אני, שלא מקיימת יחסי מין עם גברים, צריכה לעבור בדיקת פאפ ולקבל חיסון נגד פפילומה והיא לא ידעה לענות. חרשתי את הרשת. למעוניינות - התשובה חיובית".

הסלבס שהתנדבו לפרויקט "כן בבית ספרנו!" ייצאו לדרך בזוגות, של מתנדבים סטרייטים, עם חברים מהקהילה הגאה. "הם יספרו על היכרויות שלהם עם להט"בים, על שינויים בעמדותיהם", מסכמת יהל. "עצם הנוכחות שלהם לצידנו אומרת שהם בני ברית שלנו".