10 הפחדים האמיתיים שלי

בזמן האחרון שמתי לב שהפחד הגדול שלי התעדכן: זה כבר לא הפחד הישן והמצמית למות ממחלה איומה, או מסתם דריסה שפירה, אלא הפחד להגיע איתן לחדר מיון.

או להזדקק לחדר מיון בשביל אחד מילדיי.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

הפחד ממיון התחיל אצלי בפעמים האחרונות שהייתי שם - פעם אחת בשביל עצמי ואחת עם הילד - ונאלצתי, פחות או יותר, להחליט בעצמי מתי ללכת הביתה, אחרת הייתם מוצאים אותי שם עד היום כחלק מהריהוט.

מאז, אומרים לי, המצב רק החמיר, וכיום המיון ממיין, למעשה, בין שני סוגי ישראלים: אלה שבסכנת חיים מיידית - אותם ינסו להציל אם תהיה מיטה פנויה, או כורסה, או בלטה או רופא - וכל השאר, שייזנחו שמוטים במסדרון או מול דלפק האחיות, או יסולקו בכוח אחרי שיצעקו על מישהו, כי לעזאזל, הם מוכרחים עזרה, זאת הסיבה היחידה שהם כאן, אף אחד לא מחליט לצאת בערב למיון בעקבות המלצות וביקורות טובות.

חדרי המיון ובתי החולים בישראל קורסים. אוכלוסיית ישראל גדלה ב־1.1 מיליון איש בין השנים 2010 ל־2017, ויודעים כמה מיטות נוספו בזמן הזה? 358. חדרי המיון לא רק שלא מסוגלים לטפל בכמויות הפונים, הם גם מייצרים עבורם חוויה משפילה וקשה. הסעיף בחוזה הבסיסי שבין האזרח למדינה - שתמורת כספי המיסים שלך ינסו, במינימום, לשמור עליך בחיים - מופר עכשיו על בסיס יומי.

 למה? כי למקבלי החלטות - שצריכים היו לקבל החלטות על הסטת כספים לטובת מערכת הבריאות, כמו שנעשה ברוב המדינות המפותחות בעקבות התארכות תוחלת החיים - לא אכפת מזה בכלל. וכי במיליארדים הבודדים הדרושים לייצוב מערכת הבריאות, דחוף יותר לרכוש צוללת נוספת מתאגיד טיסנקורפ, ולא לשכוח טיפ לבן דוד. לכאורה.

אז כן, אני מפחד להגיע למיון. ואף אחד לא מדבר על הפחד הזה, שהפך לפחד משמעותי ונוכח בחיי רוב הישראלים אפילו יותר ממזימותיה האפלוליות של איראן.

אבל חדר המיון לא לבד. הנה עוד תשעה דברים שמפחידים אותי כרגע בקשר למקום הזה ועתידי בו, ועליהם, כמובן, אף אחד מהאנשים שרוצים את הקול שלי ב־9 באפריל לא מדבר, כי רובם מעדיפים להמשיך לפמפם את הפחדים הנושנים (איראן, מישהו יחלק את ירושלים, מישהו ימסור את כפר־סבא כחלק מסרט ההמשך "אוסלו 2", מישהו יפיק עונה נוספת ל־"2025"):

• שיצופפו אותי למוות –

כבר עכשיו צפוף פה למות, כולנו מרגישים את זה. ובעוד עשור נצא מדי יום מהבית היישר לתוך כלכותה פינת דלהי, נשב זה לזה על הברכיים (אני מתאמן כבר עכשיו, ברכבת ישראל) ונעמוד בפקקים פרקי זמן שיכללו שנת לילה.

למה? כי אנחנו המדינה השלישית הכי צפופה מבין המדינות המפותחות, ועד 2035 נהיה הכי צפופים, בעיקר כי לישראלים דחוף להמשיך להתרבות בקצב שפנפני של שני אחוזים בשנה, לעומת ממוצע של חצי אחוז במדינות המפותחות. למישהו אכפת מספיק כדי לעשות משהו בקשר לזה? ולהוא שצמוד למישהו? ולהיא שדורכת לשניהם כרגע על הרגל? אף אחד?

• שהילד שלי ימות בגלל הסכסוך –

מחבל מתאבד במחסום שבו הילד שלי יוצב יהרוג אותו. או שמבצע "פעמי רעם" העונתי בעזה יהרוג אותו. או שניסיון מתמשך לשלוט באוכלוסייה לא לחלוטין קואופרטיבית, של 1.8 מיליון פלסטינים שסופחו לישראל בהחלטת איילת שקד, יהרוג אותו. כן, לילד שלי יהיו מספיק הזדמנויות להיהרג על קרוב לשום דבר.

ואם, חלילה, וחס, ושלום, זה יקרה, אני לעולם לא אשלה את עצמי שזה היה על משהו. כי אני יודע שגם אם אין ולא יהיה בקרוב (סליחה, הנה זה בא, המילה שאסור להגיד) שלום, יכולים להיות מספיק מצבי ביניים מדיניים שיקטינו משמעותית את רמת החיכוך ואת מעברן האוטומטי של כל הכוונות דרך כוונות. מישהו מטפל בזה? ולמה להם לטפל בזה, כל עוד הרווח הפוליטי משימור מלחמת ההתשה הישראלית־פלסטינית כל כך הרבה יותר מיידי?

• שהזִקנה תהיה מעליבה ומשפילה –

אני יודע שהזִקנה שלי מתכוונת להעליב אותי ולצחוק לי בפרצוף. הביטוח הלאומי - שמקפיד לחלוב אותי על בסיס חודשי ומבטיח לתת לי כסף לפיצוחים בפנסיה - מתוכנן, אם הכל ילך כמתוכנן, לפשוט רגל בשנת 2037, בול בזמן בשבילי. וזה עוד יהיה החלק הטוב, כי בדיוק כשאני אתחיל להזדקק ברצינות למערכת הבריאות הפרטית - אחרי שמקום קבורתה של הציבורית לא נודע - יתברר שכספי הפנסיה שלי בוזבזו 30 שנה קודם על ידי נוחי דנקנר כלשהו, ואף אחד לא טרח אפילו להוציא לי קבלה.

• שיום אחד לא נעמוד בזה יותר –

ופשוט נקרוס כלכלית. כי המשכנתה תזנק פתאום בעקבות עליית הריבית והמדד, וההחזר החודשי שלי - שגם ככה אוחז בצווארוני - יעבור לחניקה, והמשכורות שלנו לא יעודכנו לעולם (הן לא מעודכנות מלידה) ויוקר המחיה יכריע אותנו, ואהובתי ואני והילדים נצטרך לעבור לחוות בודדים בנגב, אבל נצטרך להיפרד בשביל זה כדי להיות, אתם יודעים, בודדים.

• שאני לא אוכל לתת לילד שלי כלום –

כי כמו שזה נראה כרגע, לא רק שאני לא אוכל לתת לו דירה, או מקדמה לדירה, או טיול אחרי הצבא, או אוניברסיטה, או נסיעה בקרון השמור של הרכבת למכללת תל חי; אלא שהמקסימום שהוא יקבל ממני זו ברכת הדרך, או העסק, או חמסה לתלייה לבחירתו.

• שאני אתעורר בדרום־אפריקה בסביבות 1986 –

כי מתישהו העולם יפסיק להיות סלחני בקשר למה שהוא תופס (בטעות, בטעות! שיבוא ויראה בעצמו אם זה נכון!) כסוג של אפרטהייד ישראלי, ויעבור לסנקציות מהסוג שלא יאפשר לי לטוס בחופשיות לאירופה, לצרוך תוצרת אירופית, לראות הופעות זרות או להיות, באופן כלשהו, חלק מהעולם המערבי. כי העולם מסתכל, ואנחנו מעדיפים להמשיך לתקוע לו אצבע בעין.

• שהטמטום הכללי ישתלט –

גם אני, כמוכם, שקוע עד צוואר בעולמו של עומר אדם והצ'יקי־צ'יקי־דם־דם השבועי שלו, בשעה שילדיי מדשדשים בין מני ממטרה לשחר סויקיס (אל תשאלו. תבררו). אז אני מוכן להישמע זקן כבר עכשיו ולתהות מה קורה עם פרס ישראל לחוה אלברשטיין ודני סנדרסון, והאם התרבות הישראלית בדרך להפוך סופית לרשימת ההשמעה של חתונה גנרית בגן הפקאן? או שזה כבר קרה.

• שראש הממשלה שלי לא יהיה גם שלי –

שהוא ימשיך להיות, באופן מוצהר והפגנתי, ראש הממשלה של בוחריו בלבד, תוך שהוא מסית בפומבי נגדי ונגד עמדותיי הלגיטימיות וגורם לי להרגיש כאילו שום דבר ממלכתי, משמעותי, חשוב, ערכי או סולידרי לא נותר כאן, מלבד עצם הישרדותו ורווחת תומכיו המיידיים.

• שהקיצוניות והכהניזם ינצחו –

כי כשהם ינצחו, אתם יודעים בדיוק מי יפסידו: הדמוקרטיה, השוויון, הדו־קיום, החילונות, החינוך, הכל־ישראליות ובערך תשעים אחוז מכל מה שכתוב במגילת העצמאות. אה, ואנחנו.

raanan@y-i.co.il