התאהבתי בבחור טוב. מסתבר שזה אפשרי

האם להיות בך מאוהבת?(צילום: Shutterstock)

גברים מושכים בעיניי צריכים לשדר סקס אפיל. להיות כריזמטיים מספיק כדי להגיש תוכנית אקטואליה שהנושא בה הוא מאובנים חדשים בערבה, ולהיות אינטליגנטיים מספיק כדי להבין את האירוניה של חצי המשפט הקודם. הם אלה שברור לכולם שהם שם, כשהם שם; גברים שהחדר קטן מלהכיל את הפרסונה המושלמת שלהם. כשהייתי פוגשת בחור כזה, הייתי מיד מתאהבת באתגר האינטלקטואלי, במרדף, בשאלת ה-"אוהב - לא אוהב?", ברסיסי החיבה ששידר לי ובמשחק התופסת שהיינו משחקים. נתפס, ונתפסת. רגע פה, רגע שם, לא פה ולא שם.

אוהב אותה, אבל היא מקטינה ומשפילה אותי

וזה ממכר. יש משהו מרגש בסיכון, באי-ודאות, בתחושה הצובטת הזאת בתחתית הבטן שהנה, אוטוטו זה נגמר. למרות שפעמים רבות זה נגמר עוד לפני שזה התחיל. מה שבטוח הוא שזה תמיד הסתיים בצורה כזו שגרמה לי להכריז, "לא עוד גברים! לפחות לא לחודשיים הקרובים". עד שמהר מאוד, כמו מכור המשתוקק למנה הבאה, הייתי מתעוררת ונדלקת על עלם חמודות חדש שהיה מפציע פתאום במקום העבודה שלי, בלימודים או באיזו פעילות רנדומלית אחרת שהשתתפתי בה. וזה לא שלא ידעתי לקרוא את הערך התזונתי הדל עליהם. ידעתי שהקלוריות של הקשרים האלה יישארו לי על הישבן, ועדיין הרגשתי שאני פשוט צריכה את הטעם המתוק-חמוץ, מלוח-בדיוק-במידה-הנכונה, שמשאיר טעם של עוד ועוד הזה.

היתה גם את התקופה שבה השליתי את עצמי שהלב שלי נשבר כבר כל כך הרבה פעמים עד שדבק הנגרים שהשתמשתי כדי להדביק אותו, עשה גם אותי קשה יותר. שאין לי משאבת דם שעשויה ממרגרינה, ושההתנסויות הללו הפכו אותי לדושבגית לתפארת. הנה, אני יכולה לחבר משפט בעברית, והוא אפילו יכול להיות שנון ונעים לקריאה. אני יודעת מה להגיד כדי לגרום לאנשים לצחוק, יש לי ידע כללי ממוצע ומעלה, וגם הצורה החיצונית לא רעה. גם אני יכולה להיכנס לחדר, לגרום לאנשים לסובב מבט, לפלרטט איתם גם בלי כוונות לשבת אחר כך לבירה, להיות הילדה הרעה שלא שמה על אף אחד, ועדיין נותנת להם מספיק תשומת לב כדי לגרום להם להאמין שכן.

לרוע המזל, למרות התוכניות שלי "להחזיר" למין הגברי, ניחנתי באפידרמיס בעייתי שמשקף החוצה רגשות בצורה כמעט מוחלטת. 'ספר פתוח' זו כנראה הגדרה חיננית ורכה לעומת היכולת של אנשים אחרים לקרוא את מה שעובר לי בראש. נשבעת, סטימצקי היו סוגרים את החנויות אם כל הספרים שלהם היו נגישים כל כך לקריאה. וכך, בעיצומו של משחק שנותן נקודות למי שאכפת לו פחות, מצאתי את עצמי, דושבגית מזויפת, נותנת את הלב המודבק שלי לאנשים שלא התאמצו להצטייד בכפפות.

עד שהוא הגיע.

אחרי הדייט הראשון כלל לא ידעתי אם נתראה שוב. הוא היה כל כך ניטרלי עד שבכלל תהיתי אם יצאנו או שאולי חלמתי חלום ובעצם נשארתי בפיג'מה, מרוחה מול סדרה אמריקאית בנטפליקס. ואז הוא שלח הודעה שהיה לו כיף ושאנחנו צריכים להיפגש שוב, ועדיין הגבתי בחשדנות. אנשים שלחו לי הודעות כאלה בעבר, ילדים טובים שלא שיחקו משחקים. אבל הם תמיד היו משעממים מדי מכדי שארצה להתחבר איתם ולהפסיק לשחק.

אז יצאנו לדייט נוסף, רק כי הייתי חייבת להבין אם הרדאר שלי שבור. עד אותו רגע, ידעתי להגיד מהר מאוד אם זה כן או לא. החלקתי ימינה ושמאלה בראש הרבה לפני שטינדר הפך לקטע. ממש התגאיתי ביכולת שלי לאבחן בחורים תוך זמן קצר ולעשות זאת במלוא הדיוק. ואז יצאנו שוב, ושוב ושוב. ומשהו שם נפתח.

בפעם הראשונה שנפגשנו אכלתי אותו בלי מלח. הפגנתי בפניו את כל מה שידעתי שעובד, הצגתי את ארסנל הבדיחות הכי מוצלחות שלי ודיברתי על דברים בדרך שידעתי שתגרום לו לתהות: "איפה לעזאזל היית כל חיי?". הוא, לעומת זאת, לקח לעצמו עוד כמה פגישות עד שהתחיל לחקות אנשים בפניי, להיות משעשע וחסר כל חשיבות עצמית. בכלל, חוסר חשיבות עצמית זה משהו שהוא יכול להעביר עליו קורס. הבחור כל כך לא מלא בעצמו, כל כך חסר מסכות וגינונים, הכי כן ואותנטי.

ממישהי שעשתה הכול כדי שאחרים ירגישו בנוח, פתאום הגיע מישהו שעושה זאת בשבילי. שבודק מה אני אוהבת, שלא מתבייש להפגין חום וקרבה, שהכניס אותי לחייו כמעט מהרגע הראשון והתמוגג כשהתחברתי לחברים הכי טובים שלו. מישהו שמקשיב (וזוכר!) את מה שאני אומרת, שעמל והכין ארוחת ערב מושקעת כשחזרתי אליו אחרי יום קשה, וכעס עליי כשהקדמתי והרסתי את ההפתעה.

הגבר הטוב הזה, שלעגתי לו בעבר, התגלה כדבר הכי סקסי ומושך שהכרתי. את השאלות והפחדים החליפה השתוקקות לגלות עוד, לעשות ביחד עוד, סתם להיות לידו ולרצות להגיד "קח אותי עכשיו", בכל פעם שאנחנו נפגשים. מי ידע שאפשר להתאהב בילדים טובים? ושזה יכול להיות כל כך טוב עד שרוצים לכתוב על זה 707 מילים?