בתחילת שנות ה-2000 כבשה את עולם המוזיקה הקלאסית תופעה חדשה: חמישה אחים מיוטה, שלוש אחיות ושני אחים, התקבלו לבית הספר היוקרתי והנחשב ג'וליארד. כולם היו צעירים ויפים, ילדי פלא שהגיעו משום מקום - החומר שממנו עשויים סיפורים.
אחרי שנחשפה לעולם בכתבה נרחבת ב"ניו יורק טיימס", הפכה החמישייה הפלאית לתופעה - הם כיכבו על שערי מגזינים והתארחו בשלל תוכניות אירוח כמו אופרה ו"60 דקות", שם סיפרו על המשפחה הגדולה והמאושרת שלהם ועל שגרת האימונים, שהחלה בגיל שלוש כאשר כל אחד מהם קיבל פסנתר כנף. במהרה הגיע גם סיבוב ההופעות, תחילה מקומי ואחר כך בינלאומי, שבו עלו על במה אחת עם חמישה פסנתרים.
"חמישיית בראון" - טריילר
איש לא ידע שמאחורי החיוכים התחבא סוד גדול ואפל - אבי המשפחה ומנהל הלהקה קית' ניצל מינית את שלוש בנותיו. הן עצמן חשפו זאת, בזו אחר זו. למרות הכאב המשותף (ואולי בגללו), הלהקה הייחודית לא התפרקה אחרי החשיפה, וחמישיית בראון עדיין מופיעה יחד ומוציאה אלבומים.
"זה היה שוק שקשה להסביר", מספר האח גרגורי בראון. "לא תהיתי אם הן מספרות את האמת, זה היה ברור שכן, ואבא שלי הודה במעשיו. ידעתי שהיו בעיות איתו כמנהל, אבל תמיד חשבתי שזה קשור לעסקים. באמת האמנתי שאנחנו משפחה מאושרת, בדיוק כמו שהתקשורת חשבה", הוא מוסיף בריאיון משותף עם אחותו דיואנדרה לקראת הקרנת הסרט התיעודי עליהם, "חמישיית בראון", שביים בן ניילס, ואשר יעלה בארץ בחודש הקרוב במסגרת קולנוע דוקאביב בסינמטק תל אביב ולאחר מכן בערוץ 8 של הוט.
כיום מרצה האב קית' עונש מאסר והחמישייה מנותקת לחלוטין מאמם, שנשארה לצידו. דיואנדרה (39) וגרגורי (37) מבהירים בריאיון כי הדרך לשם הייתה ארוכה ומפותלת. בדומה למקרים רבים אחרים, בהם כאלו שתועדו בסרט "לעזוב את נוורלנד", שלוש האחיות הבינו בדיעבד מה עבר עליהן בצעירותן.
תחילה הייתה זו האחות הגדולה, דזירה, ששאלה בשעת לילה מאוחרת את דיואנדרה אם אביה אי פעם ביצע בה מעשים מגונים. "היא שאלה אותי לפחות שלוש פעמים ודי התחמקתי, אבל היא לא התכוונה לוותר", מספרת דיואנדרה. "היא המשיכה לשאול אותי עד שהרגשתי בנוח לומר לה את האמת".
לאחרונה אנחנו שומעים הרבה סיפורים כאלה, את יכולה לתאר את הפסיכולוגיה של ילד שעבר התעללות מינית?
"כילדה הייתי מאוד בוטחת ומאוד ביישנית. הרגשתי שאולי זה לא בסדר, אבל לחלוטין בטחתי באבא שלי. רק אחרי כמה שנים הסתכלתי אחורה והבנתי שהיו דברים שהיו מאוד לא בסדר, ורק אחרי שעיכלתי את זה הבנתי שזו לא אשמתי".
את זוכרת את הרגע שהסכמת לספר לה שגם את נוצלת?
"זה היה באחת הנסיעות הליליות שלנו להופעה. שתינו כבר היינו מבוגרות ונשואות, ורק אז הרגשתי מספיק בנוח. הבנתי לאורך הדרך שכל שורד של התעללות מתמודד עם זה באופן אחר. יש כאלה שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על זה".
ילדי בראון למדו בבית כדי לשלב בין הלימודים לשגרת האימונים הקפדנית בפסנתר, והאב ניצל רגעים קטנים של חוסר תשומת לב כדי לקחת כל פעם אחות אחרת ולשהות איתה בנפרד. אחרי שדזירה ודיואנדרה הבינו בבגרותן ששתיהן נוצלו, הן פנו אל אחותן מלודי. היא סיפרה שגם היא עברה התעללות.
חשיפת האמת בפני המשפחה הגיעה לאחר מכן, והאב הודה במעשיו. "הייתי צריך להעריך את החיים שלי מחדש ואת כל מה שהחשבתי לאמת עד לאותו הרגע", נזכר גרגורי באותו הרגע.
תחילה החליטו האחיות להשאיר את הסיפור בתוך המשפחה ולא לערב את רשויות החוק. רק ב-2010, כמה שנים אחרי שהתעמתו עם ההורים, הן החליטו לפנות למשטרה.
מה גרם לכן לעשות את זה בסופו של דבר?
"כניצולה של דבר כזה, הדבר הטבעי הוא להדחיק ולהרחיק את הנושא מחייך. אבל ככל שהתבגרתי, הקשר שלי עם ההורים שלי השתנה ועברתי שלב שבו ניסיתי להבין מי אני ואת הקשיים שנבעו מהעבר. בהתחלה כולנו היינו אופטימיים ורצינו לפתור את הבעיות עם ההורים שלנו, אבל גם רצינו לגרום לאבא שלי להבין את המשמעות של מה שהוא עשה, ואחרי שיחות רבות הבנו שזו דרך ללא מוצא. ידענו גם שאם הוא ימשיך לעבוד עם מוזיקאים צעירים אחרים, אז אנחנו מעמידים אותם בסכנה. בסוף קיבלנו את ההחלטה הקשה".
קית', כאמור, מרצה כבר שמונה שנות מאסר (מתוך עשר לפחות), ואף אחד מהאחים לא שומר איתו על קשר. הוא לא משתתף בסרט (אף שקולו נשמע בשיחת טלפון), אך האם ליסה דווקא כן, ונדמה שהיא מתכחשת למה שעבר על בנותיה.
"ההורים שלנו כל הזמן ניסו לדחוף את האחיות שלי לסליחה מוחלטת", מספר גרגורי. "במהלך השנים ניסינו לגרום להם להבין את הנזק וההשלכות של הניצול, וברגע שראינו שהם ממשיכים בקו שלהם, הבנו שזה לא שווה את זה".
ימים ספורים לפני שקית' הועמד לדין, שני ההורים עברו תאונת דרכים מסתורית שבמהלכה נפלו ללא סיבה נראית לעין ממצוק תלול. הם יצאו ממנה בשלום, ובסרט מתועדת שיחת טלפון שהאם מקיימת עם קית' הנתון במעצר, ובה היא בוחרת לדבר על מכונית הפורשה שנהרסה ולא על משמעות התאונה.
אתם מדברים עם אמא שלכם?
גרגורי: "לא, אבל לא חסמתי אותה במייל. מדי פעם היא שולחת הודעות קצרות, אבל גם זה בקושי קורה".
מפתיע שהיא הסכימה להשתתף בסרט.
גרגורי: "זה באמת הפתיע אותנו. הייתה דאגה בנוגע למה שהיא תגיד, אבל סמכנו על כך שבן, הבמאי, יספר את הסיפור באופן כן. היא לא רצתה לדבר על אבא שלי שיושב בכלא או על ההתעללות, אז הוא פשוט נתן לה לדבר על מה שהיא רוצה. זה יצא די מוזר, אבל זה שיקף את המציאות שלה ואת איך שהיא חושבת ומדברת".
אתם חושבים שאבא שלכם ניסה להתאבד בתאונה ההיא?
דיואנדרה: "יש לנו את החשדות שלנו אבל מאחר ושום דבר לא אושר, החלטנו להניח לזה. אמרנו לעצמו שאם זה מה שהוא רצה לעשות זו ההחלטה שלו, אבל כדי להתקדם עלינו להתמקד בעצמנו ובמשפחה שלנו".
בסופו של דבר, האחיות למשפחת בראון זכו לצדק. ההתעללות התרחשה בין השנים 1999-1990, ואף על פי שרק ב-2010 הן פנו לרשויות החוק, מערכת המשפט ביוטה עמדה לצידן. באותה השנה שבה אביהן נכנס לכלא, דזירה ודיואנדרה הקימו קרן למען ניצולי תקיפה מינית, שמטרתה בין השאר לשנות את החקיקה ולבטל את חוקי ההתיישנות במדינות השונות בארצות הברית.
"הקמנו את הארגון אחרי שהבנו שביוטה יש חוקים שמאפשרים לנו לדבר על הנושא גם 20 שנה אחרי שהוא קרה", מספרת דיואנדרה וממשיכה, "התחלנו לקבל מיילים מקורבנות מכל רחבי המדינה שסיפרו לנו שהם לא יכולים להתקדם עם התיק שלהם. עד שהם סוף-סוף היו מוכנים לדבר על מה שקרה להם בעבר, הם לא יכלו לקחת את זה לבית המשפט. זה אפילו לא העונש - נכון, יש הרבה קורבנות שהיו רוצים שהתוקפים שלהם יישבו בכלא, אבל זה רק חלק מהסיפור - הדבר הכי חשוב עבורם הוא שישמעו אותם, ועל זה אנחנו עובדות, אם זה ברמת המדינית או ברמה הממשלתית".
הצלחתן לעשות את זה?
"הצלחנו לשנות את החוק בכמה מדינות, ובחודש הבא יש לנו דיונים פדרליים עם חברי קונגרס בוושינגטון".
הסטטיסטיקה בנושא מפחידה. לפי הנתונים של העמותה שלכן, אחת מתוך ארבע בנות ואחד מתוך שישה בנים חווים התעללות מינית בארה"ב. מה אפשר לעשות עם התופעה?
דיואנדרה: "כחברה, הדבר הכי חשוב הוא לדבר על זה. זה קצת כמו בשנות ה-60 וה-70, הייתה אלימות מאוד גדולה כלפי נשים בתוך המשפחה, אבל כחברה לא דיברנו על זה. זה היה סוד מלוכלך. אבל מאז התרבות השתנתה ואנחנו כן מדברים על זה, ואנשים פחות מתביישים. אני חושבת שתהליך דומה קורה עם התעללות מינית, זה פשע שפורח בסביבה סודית וגורם לקורבנות להתבייש. אז צריך לדבר על זה כמה שיותר, כי ככל שיהיו לנו יותר דיונים בנושא, כך נוכל לעמוד לצד אנשים שעברו התעללות".
גרגורי: "אני מסכים, לדעתי האחריות לשינוי לא צריכה ליפול רק על האנשים שעברו התעללות. כל אחד מכיר מישהו שעבר משהו כזה או הושפע מזה, כי זה כל כך נפוץ. זה חשוב שמי שלא סבל מזה יקשיב לאלו שמדברים על התעללות, ושיעמוד לצידם ויתמוך בהם".
יצא לכם לצפות ב"לעזוב את נוורלד"?
דיואנדרה: "עוד לא ראיתי אותו, אבל זו התחלה טובה לשיח. זה נורא שיש קורבנות, אבל זו הזדמנות לא רק לדבר על הנושא הנורא הזה, אלא גם על איך אנחנו כתרבות מתקדמים ממנו. אנחנו כבר לא מסתירים את המקרים האלה".
מלבד ההתעללות המינית שעברו האחיות, בסרט מדובר גם על שגרת האימונים המפרכת של כל הילדים במשפחה, שנועדה להפוך אותם לילדי פלא בגיל צעיר. "בגיל שלוש אין לך ממש אמירה בנושא", משיב גרגורי כשהוא נשאל אם זה היה החלום שלהם או של ההורים שלהם. "אני זוכר זמנים שבהם אהבתי לנגן מוזיקה, במיוחד בקונצרטים ובתחרויות - כילד זה היה מאוד מתגמל. אבל יחד עם זאת, אני לא מכיר אף ילד שאוהב להתאמן כל הזמן. בתור מתבגרים יש שלב שבו אתה חייב להתנתק מההורים שלך, ואז המוטיבציה חייבת לבוא ממך, אחרת לא תתקדם. בכנות, אני חושב שזה מוזר שכל אחד מאיתנו, למרות הקשיים עם המוזיקה וההורים, החליט להמשיך ולהפוך את המוזיקה לחלק מחייו".
שקלתם קריירת סולו?
גרגורי: "אנחנו כל כך עסוקים עם החמישייה, שאין לנו הרבה זמן להקדיש לקריירת סולו. אני אתמוך אם מישהו ירצה בכך, אבל אחד הדברים הטובים בקבוצה שלנו זה שיש לנו גם קטעי סולו. אז זה הטוב שבשני העולמות".
מישהו חשב לפרוש בבגרות?
דיואנדרה: "אני חושבת שהמחשבה עברה לכל אחד מאיתנו בראש. בתור ילד זה מאתגר. כל אחד מאיתנו חווה רגע שבו הוא תהה אם זה משהו שהוא רוצה לעשות, אבל כל אחד קיבל את ההחלטה להמשיך. זו החלטה שכל הזמן מתקבלת מחדש, אבל הינה אנחנו, מופיעים כבר כמעט 15 שנה ועדיין נהנים מזה".
