ספר טיסה: שנות העשרים - יערה שחורי

שנות העשרים יערה שחורי

לכאורה אין דבר בשנות העשרים האלו, לא אירוע אחד לפחות, לא מתח שמגיע לפורקן, לא סוף סיפור שמהתל בעלילה, ועם זאת יש בהן המון. הנבירה בנשכחות הזיכרון של תקופה שלמה, מעלה לרוב שיפוטיות מסוימת, לא תמיד בריאה. החיים הם רצף של מאורעות וכאוס ורצונות ומעשים, כך שההליכה אל העבר היא תמיד יותר שיפוטית, מושכלת. אבל לא כך ב"שנות העשרים" (הוצאת כתר), של יערה שחורי. זהו זיכרון מופלא שמטשטש את הסדר השיפוטי הזה — זה שמגיע לרוב אחרי עיבוד החוויות והשנים שנקפו והשכלתנות האסתטית. אצל שחורי הזיכרון חי ונמשך. זיכרון לא אחיד, זיכרון שנע ונד בין הווה לעבר, וראשיתו במעשה כישוף, העלאה באוב של תקופת חיים מעצבת, של חיפוש פנימי בשנים שכבר התעצבו. למעשה, יש לומר, שחורי חוזרת אחורה לא מן הזיכרון — אלא מן הדיבור. והדיבור הזה, הוא שעושה את ההבדל. הספר הוא ממואר שכתוב בגוף שני, וכולו דיבור אל בת העשרים ששחורי מחפשת.

וזה הבלבול וזה החיפושים אחר עבודה, והלימודים והטעויות וההשגות והרצונות, זאת האהבה והסקס והגברים האלימים והעדינים והפראיים, וזאת מערכת היחסים עם האם המתאשפזת בבתי חולים ועם האב והאחיות, וכל אחת ממערכת היחסים הזאת היא מעין בניין רב קומות שבכל חלון בו נשקפים פנים שונים. ומעל הכל זה הגוף, כמה פנים יפים יש לגוף בשנות העשרים של שחורי — גוף מצולק ומורעב, גוף כואב וחסין, שמרגיש בלתי מנוצח. "בגיל עשרים", כותבת שחורי, "היהירות הבסיסית שלך מגינה עלייך כמו שומן של דב מתחת לפרווה. את בטוחה שיש בך איכויות טרומיות שטרם נחשפו לעין". שכבות ההגנה האלו הן המרכיבים של שנות העשרים, הן גם המעטפות שנחשפות בכיעורן וביופיין בדיעבד. הן הסיבות למסע הזה בזמן. ובעיקר למסע הלא ברור לעתיד, כפי שהיא כותבת: "העתיד הוא קו מקווקו".

"שנות העשרים" הוא ספר נפלא, שובה לב, סוחף ומרגש, ובעיקר הוא מסמך ספרותי מלא חיות, על אישה צעירה שיצאה לראשונה לעצמאותה ולמרות שהיא מרגישה כבר גדולה היא עדיין קטנה. שחורי ממלאת את הסיטואציות והרגשות שנלווים לרגעים הפשוטים שבחיי הגיבורה, בעושר ספרותי ובדימויים כך שכל משפט טעון משמעויות שונות כיאה לתקופה הזאת בחייה ולאהבה המורכבת שמתפרקת ומתאחה בסופה. "את חושבת על הפסל של רוברט אינדיאנה שראית במוזיאון ישראל ובו המילה התפרקה לארבע אותיות ששתיים מהן מונחות על השתיים האחרות. אולי זאת האהבה, פסל פלדה שאנשים מצטלמים על ידו".

מס' עמודים: 207.

ציטוט: "אולי שירה היא באמת הדבר החשוב ביותר בעולם".