מסעותיו של הגולש הכי בינוני בעולם

רוחב קיר המים דוהר לכיוון החוף(נרי גואקיל)

אנחנו מתחילים את השיעור עם תרגולי "פופ אפ"(נרי גואקיל)

המקומיים מכוונים אותי ל"בייבי פיק" — מקום מתאים הרבה יותר לקוק כמוני.(נרי גואקיל)

 אחרי שלוש שניות על הגל, כשאתה "לוקח פינה" ורץ לרוחב קיר המים שדוהר לכיוון החוף, אתה מפסיק לרגע לפמפם עם הרגליים, מרים את הראש ושואף את הסיפוק המטורף הזה אל תוך הריאות. האדרנלין שרץ לך בדם מעיף את התחושה הזאת לכל קצוות הגוף, מקצה החיוך עד קצה כפות הרגליים, והאושר הטהור הזה נצרב לך בתוך הזיכרון של השריר. של כל אחד מהשרירים בגוף. חצי שנייה מאוחר יותר הקיר הזה מתרסק עליך, ושולח אותך במערבולת עד הקרקעית. אם אין שם ריף דוקרני מדי, החיוך הזה נשמר בריאות שלך גם בזמן שאתה נטחן תחת הגל. החיוך הזה הוא מה שמעיר אותך בחמש וחצי בבוקר כדי לתפוס גלים מסודרים בחוף ריק של שעת זריחה. הוא דוחף אותך לנסות להשתפר ולדייק כל תנועה. הוא מחכה לך בסוף כל סשן. הוא תופס אותך לפעמים באמצע היום, כשאתה עוצם את העיניים ורואה גלים שנשברים. הוא ממזר שממכר יותר מכל סם אחר שהכרתי, והוא דורש המון עבודה קשה. במיוחד כשאתה מגלה אותו לראשונה בגיל 33.

כל החיים גרתי במרחק רבע שעה הליכה מאיזה חוף. אבל איכשהו נשארתי איש של יבשה. את ההורמונים של גיל ההתבגרות הייתי פורק בריצה וכדורסל, והעדפתי לשחק פריסבי או לצעוד על החוף במקום להיכנס למים. באופן כללי, גלישה הייתה בשבילי בעיקר אופנה של בגדים בתיכון, ולא הרגשתי צורך לעמוד על גלשן בשביל לקנות טי־שירט באחת מחנויות הציוד שנפתחו ונסגרו ברחוב הירקון. וזה היה ממש בסדר עד לפני ארבע וחצי שנים.

הכל מתחיל כשאהרל'ה מודיע לנו שבסוף הוא לא יהיה בסן פרנסיסקו בסוכות. מעיין, שלקח אותי לאותן חנויות גלישה בימי התיכון, מתכנן "טיול לפני אבהות" בשמורות הטבע של קליפורניה. הביטול של אהרל'ה גורם לנו להבין שנשארנו רק שנינו. בלי אהרל'ה, בלי האוטו של אהרל'ה, בלי הדירה של אהרל'ה ובלי מערב ארה"ב. אבל עם משהו חשוב הרבה יותר: פס מאשתו ההריונית של מעיין. ויחד עם ימי חופש ששנינו סגרנו חודשיים מראש עם העבודות שלנו, זה היה יותר מדי לבטל עכשיו. מעיין מציע שבמקום סן פרנסיסקו ניסע לסרי לנקה — לגלוש.

.(נרי גואקיל)

לא למות זאת מוטיבציה נהדרת(נרי גואקיל)

.(נרי גואקיל)

בעצם הכל התחיל בגלל דלקת בין החוליות בגב התחתון שלי שגרמה לי לראות את שבעת הגולים שגרמניה הכניסה לרשת של ברזיל בחצי הגמר של מונדיאל 2014 כשאני עומד, מכור למשככי כאבים ומבין שהגיע הזמן לוותר על כדורסל וריצה ולמצוא ספורט חדש. עם עדיפות למשהו שיבנה את הגוף שלי במקום לשבור אותו. וזו כנראה הסיבה שאני מסכים להחליף את ההרים הנוחים של יוסמיטי בחופים המיוזעים של ארוגם ביי.

מעיין גולש מגיל עשר. אני לא יודע לגלוש, ושנינו צריכים לצאת יחד לטיול גלישה. ואפילו ליהנות ממנו. את הפער הזה צריך לפתור מהר. הבעיה השנייה שהייתי צריך לפתור היא שבעקבות הדלקת בגב אני בכושר הכי גרוע שהייתי בו בחיים. וזה עוד לפני שגילינו את כל שאר הבעיות.

את יום הולדתי ה־33 אני חוגג בשיעור הגלישה הראשון שלי. רתם, חבר מהתיכון ואחד הגולשים הכי טובים בארץ, ממליץ להתחיל עם שיעורים בסיסיים. אני מבוגר בערך ב־12 שנים מאוסף האנשים שעומדים איתי עכשיו עם חולצות לייקרה צבעוניות ובגדי ים מול ביה"ס לגלישה "טופסי" שבכיכר אתרים. אנחנו נכנסים פנימה, ואחד המדריכים מסביר לנו איך גל נשבר, על מה להסתכל ואת כל התיאוריה. זה יותר מורכב ממה שזה נראה. אוריין, מנהל בית הספר, מצטרף להסברים. הוא מדבר לאט. הכי לאט ששמעתי. כאילו קצב הפעימה של הים נכנס לו לתוך התודעה.

אנחנו צועדים למחסן, שם כל אחד מקבל גלשן "סופט" לפי הגובה, המשקל ומידת האתלטיות. סופט הוא גיים צ'יינג'ר של עולם הגלישה — מציף יותר, רך יותר וסלחן יותר כלפי גולשים מתחילים כמוני. לפני שהוא הומצא, מתחילים היו לומדים בדרך הקשה עם גלשני אפוקסי ואפילו קלקר. יכול להיות שההתחלה הקלה הזאת עם הסופט היא זו שאפשרה את שיגעון הגלישה ששוטף את כל העולם בשנים האחרונות ומכניס עוד ועוד אנשים להתמכרות הזאת. אני קיבלתי גלשן 8 רגל, שזה 243 סנטימטרים של סלחנות.

אנחנו מתחילים את השיעור עם תרגולי "פופ אפ" — קפיצה משכיבה לעמידה — על החול החם של חוף גורדון. אוריין ושאר המדריכים עוברים בינינו ומעירים על הקפיצה, כיפוף הברכיים ובחירת הרגל הקדמית. משם אנחנו עוברים לקו השבירה של הגלים על החוף, ה"ביץ' ברייק". אנחנו מתמקמים בשכיבה, כל אחד על הסופט שלו, עם הפנים לכיוון החוף, מתכוננים לחתור ולתפוס את הגל הראשון שלנו.

כדי להתחיל את כל המסע הזה באופן חיובי, המדריכים עומדים מאחורינו ומתכוננים לעזור עם דחיפה קטנה מאחור כדי לצבור מספיק מהירות. אחרי שהגלשן כבר על הגל, הם קוראים לנו לקפוץ לעמידה. עכשיו תורי. אני חותר כאילו החיים שלי תלויים בזה, זז עם כל הגוף וקופץ בלי טיפת רגש או דיוק. אבל הגלשן הזה כל כך רחב, מציף וסלחן, שאני מצליח לעמוד בניסיון הראשון. לרגע זה מרגיש שלגלוש זה עניין די קל.

למדתי לחתור, להסתובב עם הגלשן מצד לצד רק בעזרת סיבובי רגליים ולנסות לתפוס גלים, תוך הקפדה על כמה שיותר חוויות חיוביות. שאר החברים הצעירים שלי לקורס פושטים עכשיו על חופי ארצנו, ומעיין ואני ממריאים לשדה התעופה קולומבו שבסרי לנקה. אחרי שמונה שעות נסיעה עם נהג מקומי שמפר את כל חוקי התנועה בעולם, אנחנו מגיעים לארוגם ביי — עיירת הגלישה המתפתחת בחוף הדרומי־מזרחי. מעיין הביא שני גלשני שורט מהבית, שניהם בשבילו. אז אחרי שאנחנו מתמקמים בגסט האוס, אנחנו הולכים לחפש לי גלשן להשכרה בחנות גלישה מקומית.

.(נרי גואקיל)

אנחנו עושים סיור שטח להיכרות עם הספוטים שבאזור, ומגלים שהגסט האוס שלנו ממוקם בדיוק ליד המיין פוינט, ולא פחות חשוב: שנשים שמגיעות לעיירות גלישה הן די מדהימות. רובן כנראה גולשות טוב ממני. אחרי שאנחנו מנתחים, בוחנים ומעריכים את הנוף, אנחנו נכנסים יחד למיין פוינט. מעיין חותר לכיוון הפיק ואני לכיוון הביץ' ברייק. אני באמת מאמין שאני גם אגיע לשם.

המעבר מהגלים של הים התיכון לאלה של האוקיינוס ההודי הרבה יותר קשה משחשבתי. אני חותר בשיא הכוח, מיישם את כל מה שלמדתי, ולא מצליח לעבור את הקו של הגלים שנשברים. הגולשים עם הגלשנים הקצרים, כמו מעיין, פשוט צוללים מתחת לגלים הנשברים ב"דאק דייב", וממשיכים לחתור לעבר הפיק. זה לא משהו שאפשר לעשות על גלשן מציף, ארוך ומלא נפח מספוג. אני נלחם מלחמה קצרה עם הגלים, עד שהים פולט אותי החוצה, עם זרם בלתי פוסק של קצף לבן שמושך אותי אל החוף. בדרך החוצה אני משפשף את רגל ימין שלי על סלע שהסתתר במים הרדודים, והים משאיר לי שריטה עמוקה למזכרת. לא מספיק עמוקה בשביל לוותר.

המקומיים מכוונים אותי ל"בייבי פיק" — מקום מתאים הרבה יותר לקוק כמוני. אני חותר שם כל היום, מנסה לתפוס גלים ללא הצלחה. בערב אני מגלה שבעיירות גלישה קורה משהו שלא ראיתי באף מדינה שבה טיילתי — המקומיים חוגגים יחד איתנו בפיק־אפ ברים שלאורך החוף, והם אשכרה מצליחים טו פיק אפ. מעיין מספר לי שגם בקוסטה ריקה זה ככה. ואם הייתם צריכים תמריץ לגלישה, אז כן — היא גורמת אפילו לוואחש שגר פה באיזה צריף להיות יותר אטרקטיבי מכם. את האמת, יש סיכוי שכל הספורט הזה התפתח ככה כי מישהו שכב פעם עם מישהי שאוהבת גולשים.

בבוקר למחרת אני לובש שוב את הלייקרה, שמכסה את השפשופים שהגלשן השאיר על הבטן, ואת מכנסי הגלישה שמכסים את השפשופים שהוא השאיר על הירכיים. וככה, במשך שישה ימים, אני חותר בשיא הכוח, שני סשנים ביום, מעמיק את השריטות והשפשופים, ולא מצליח לתפוס אפילו גל ראוי אחד לרפואה.

בערב השביעי אני קורס באפיסת כוחות. אחרי ארוחת ערב וטיול ברחוב הראשי, כל השרירים שלי קורסים לפי הסדר, ואני בקושי מצליח לגרור את עצמי חזרה לגסט האוס. זה הרגע שאני מחליט לוותר. אני לא קם יותר לסשן בוקר בחמש וחצי. לא מורח יותר קרם הגנה על הפנים. לא נטחן, לא נסחף ולא מתאכזב. הגוף העייף, הפצוע והשרוף כבר לא יכול יותר.

אני קם בצהריים ולוקח טוק־טוק. אנחנו קושרים את הגלשן ספוג הענקי שלי לגג ונוסעים ל"פינאט פארם", הפוינט שנשבר ימינה בגל רך וארוך בזכות מפרץ קטן שנוצר בגלל סלע גדול שמונח שם. מעיין מצטרף ומביא איתו גו פרו. אני חייב לתפוס גל. אין מצב שאני חותר כאן כבר שבוע ולא לקחתי גל אוקיינוס אחד כמו שצריך.

גל אחד בשביל הנשמה. וגם בשביל איזו תמונת ניצחון, כדי שהפצע הענק שנפער לי בכף הרגל בגלל השילוב של שריטה עמוקה ויום־יום בים, לא יהיה המזכרת היחידה. אחרי שעה וחצי של חתירות והתרסקויות, אני קופץ, נעמד ולוקח גל שרובו קצף. אני גולש בקו ישר אל החוף. מרוב התרגשות אני מרים את שתי הידיים למעלה ומסמן וי, כמו מחבל שהשתחרר על גלשן מספוג.

חורף 2015: לתפוס פינה עם אח גדול

למרות שאני עושה את זה כבר יותר משנה, בכל חוף שאני מגיע אליו, יש סיכוי טוב שאני הגולש הכי גרוע. אם זה יום ממש עמוס ומגיעים כמה קוקים כמוני, אז יכול להיות שאני אחד משלושת הגולשים הכי גרועים. העובדה שכמה חברי ילדות שלי גולשים עוזרת מאוד בכל הקשור למוטיבציה מצד אחד. אבל גורמת לי ללכת פעם אחרי פעם לים בימים שבהם יש גלים שהם כמה רמות מעל היכולת שלי. אני יושב על הגלשן, אחרי הקו של השבירה, ומסתכל על חברים שלי יוצאים לביצועים שאני יכול רק לחלום עליהם. וכשאני מנסה לתפוס גל, אני מתרסק יחד עם החלומות שלי לכיוון המצולות.

נרי, האח הגדול של מעיין, הופך להיות האח הגדול שלי לגלישה. הוא גלש גם בתור נער, אז הוא עוזר לי עם היסודות באחווה של שני גולשי סופט שמנסים להיכנס לכושר. אנחנו נפגשים כל שבוע לפחות לסשן אחד, ומדרבנים אחד את השני לנסות להזדקן בכבוד.

כיף לחזור לסרי לנקה, לעוד עיירה שהתפתחה כולה סביב גלישה(נרי גואקיל)

סצנת הגלישה של תל אביב אלימה. יש תחרות על כל גל. ואם יש גלים של יותר מ־40 סנטימטרים, עדיף שגולשים על סופט לא ישתתפו בתחרות הזאת. לכל חוף יש את הקבועים שלו, וכמעט בכל סשן מתפתח איזה ריב כי מישהו ירד על גל בלי לתת "פריוריטי" למי שתפס אותו ראשון. זו לא סביבה להשתפר בה כשאתה קוק מזדקן. במיוחד כשכולם עם דאווין של סופר הירוז בחליפות גלישה.

אבל סצנת הגלישה של תל אביב היא גם תמריץ משוגע, עם סיפורים כמו חני, השייפר מיפו שבונה גלשנים מותאמים לגולשים המקומיים וגם לטום קארן, שהיה אלוף העולם בגלישה שלוש פעמים. עם מיץ פירות על השדרה אחרי סשן שגומר אותך. ועם מרוץ של אנשים שרצים לכיוון הים יחפים ועם גלשנים בסמטאות שליד החוף. אבל יותר מהכל, עם החיידק הזה של הגלישה שברגע שאתה נדבק בו הוא הופך להיות חלק מהחיים שלך. בינתיים אני גולש בהרצליה.

הגולשים הוותיקים של תל אביב היו מסתכלים על העשן שיוצא מרידינג כדי לדעת אם יש גל או מתקשרים לטלפון של אוריין כדי לשמוע אותו נותן תחזית גלים איטית ועייפה כל בוקר. היום יש אפליקציות כמו MSW

(Magic Sea Weed), שחוסכות את כל זה. אנשים כמוני וכמו נרי, עם גלשן ספוג ועבודה מסודרת, יכולים לתכנן את השבוע שלהם לפי מצב הגלים.

ויש גם יוטיוב, עם סרטי הסבר על חתירה, פופ אפ ואפילו דאק דייב. אז אפשר לתרגל גם מהבית או מהמשרד. או סתם לראות תחרות גלישה. ישבתי לראות תחרות גלישה אחת בלייב. פתאום כריש התקיף את מיק פאנינג, גולש בפרו טור, לעיני המצלמות. הוא עף מהגלשן והתחיל לחבוט בכריש. הגל שהגיע הסתיר לצופים את מה שקורה. עשר שניות אחר כך הוא חתר כמו משוגע לעבר אופנועי הים שחילצו אותו משם. פאקינג סופר הירו.

פחות או יותר חצי שנה אחרי שהתחלתי לעמוד ולקחת קצת פינות עם הסופט, רתם ומעיין הציעו לי להצטרף לטיסה לאריסרה שבפורטוגל — עיירת גלישה לחופי האוקיינוס האטלנטי. בשלב הזה אני די בטוח שאני כבר חצי דרך לגולש מקצועי, אז אני מסכים. רתם, מעיין ובן, שגולשים יחד כבר יותר מ־20 שנה, מביאים את הגלשנים שלהם איתם. גלשן סופט פחות מתאים לנסיעות.

אני מנצל את ההזדמנות, וכבר בערב הראשון לוקח את שלושת החברים המנוסים לבחור לי פאנבורד חדש. גלשן באורך שישה פיט ושמונה אינצ'ים, עם נפח של 43 ליטרים, שיסמל את ההתקדמות שעשיתי. גלשן אפוקסי שנראה קצת יותר כמו גלשן אמיתי, לא עוד גלשן ספוג שיתייג אותי כקוק. מתברר שזו הייתה טעות.

יום חדש, אוקיינוס חדש, גלשן חדש וגולש די חדש נפגשים יחד בחוף "פראיה גראנדה". יורד גשם חזק, והמים כל כך קרים שמעיין ייצא מהסשן הזה עם כפות רגליים כחולות. כשהגענו, רתם רץ למים, חתר וחיפש את הפוינט שהכי מתאים לו. בן, מעיין ואני לוקחים את הזמן כדי למצוא את הנקודה הכי טובה להיכנס. לא חשבנו על זה שאני הולך למות כאן.

הגלים הסוערים של האוקיינוס האטלנטי התנפצו על חוף פראיה גראנדה כמו בניין שלוש קומות שמתמוטט, משפריצים בוץ, מים וקצף ב־50 קמ"ש. אם הייתי יודע לעשות דאק דייב, אולי הייתי מצליח להתמודד עם הכוח העצום הזה טוב יותר. עם כל צעד קדימה מתמוטט עליי עוד בניין, מעיף אותי ומעייף אותי. הגשם יצר זרם שסחף אותי צפונה, לעבר ערימת הסלעים המחודדת והמאיימת ביותר שראיתם בחיים.

אני חותר בשיא הכוח נגד הזרם, וכל גל שמגיע מעיף אותי עוד עשרה מטרים צפונה. הקור משתק, המים גועשים, ותחושת חוסר האונים מתגברת בעוד שקיר הסלעים מתקרב. את בן, מעיין ורתם אני כבר לא רואה, ואני מבין שאני בערך חצי קילומטר מהם, נלחם בכוח שגדול עליי במאה מידות, והולך למצוא את עצמי תכף מרוסק על איזה סלע. אני רוצה לצעוק, אבל אין אף אחד שישמע אותי. אוי שיט, אני הולך למות.

לפני הנסיעה לפורטוגל, רתם לקח אותי לאימון חתירה. התחלנו בהילטון וסיימנו במציצים, מקיפים את שוברי הגלים ושומרים על חזה מורם גם כשהידיים כבר גמורות מעייפות. הגב שלי עדיין לא 100%, והכאב ברצועות של הגב התחתון מגיע עד הכתפיים. רתם לא ויתר לי, והצלחתי לסיים את המסלול הקצר הזה בעקשנות של כלב זקן. יכול להיות שזו הסיבה שבזמן שמעיין ובן מחפשים את הגופה שלי על הסלעים של פראיה גראנדה, רתם חושב שהכל בסדר.

חזרה לפראיה גראדנה. אני נלחם נגד הזרם, כשבערך עשרה מטרים לפני הסלעים, מחשבה אחת צלולה של הישרדות מתגנבת במעלה עמוד השדרה שלי. שתי שניות לפני שהתנפצתי עם הגלים, החלטתי להסיט את הגלשן 90 מעלות ימינה ולשחות עם הזרם במקום נגדו. לתת לסחף להציל אותי במקום להרוג אותי. ממש כמו באימון חתירה.

יצאתי קילומטר צפונית מהנקודה שבה נכנסתי. ללא שריטה. מרחוק ראיתי את בן ומעיין רצים וצועקים, מנסים להציל את מה שנשאר ממני. כשהגעתי חזרה לחוף, בן בכה מהקלה, ומעיין סיפר לי שכבר חשב על איך הוא מבשר לאמא שלי. הדבר הכי טוב שעשיתי באותו הרגע הוא פשוט להיכנס שוב למים ולא לתת לחוויה הזאת להפוך לטראומה. קוראים לזה פאנבורד, אז בוא נתחיל עם הפאן.

לא למות זאת מוטיבציה נהדרת. אז לצד אימונים ושיפור קל, התחלתי לנתב את המוטיבציה גם לכיוון של קניית עוד ועוד ציוד. חליפת גלישה דקה יותר, גלשן שורט היברידי של פיירווייר (שעדיין סולח יותר משורט רגיל), מכנסי גלישה, נעליים שמגינות מפני סלעים ולייקרות שמגינות מפני השמש. אני דמות במשחק פלייסטיישן שלוקחת את כל הנקודות שהיא צברה ומבזבזת אותה על ציוד. זה לא משפר את הגלישה, אבל לפחות זה נראה קצת יותר טוב בתמונות.

והתחתנתי. בין כל המכות, השפשופים והטביעות, לצד השניות הארוכות של האושר, משהו בגלישה סידר לי את הקצב של החיים ואיפשר לי להכניס פנימה את מריה. לפעמים היא אפילו גולשת איתי. בירח דבש ביקרנו בהוואי. שכרתי שם גלשן והגשמתי חלום של לגלוש בגן עדן. לא יצאתי לאף ביצוע מרשים. את האמת, בקושי לקחתי פינה. אבל כאן אפשר פשוט לשבת על הגלשן, עם השמש שמנצנצת על הכחול האינסופי הזה, ולמלא את הריאות באותו הסיפוק.

בכלל, את רוב ההחלטות אני לוקח תוך כדי סשן. יש הרבה המתנה בגלישה. אני מחכה לסט גלים שיגיע, וחושב על המשך היום והמשך השבוע. על טקסט שאני צריך לסיים או על פגישה שיש לי מאוחר יותר. אני מבין שגולש גדול אני כבר לא אהיה, אבל נהנה יותר ויותר מהדרך. גם כשאני מתרגל קפיצות לעמידה בסלון ב־12 בלילה.

בחודש שעבר נסעתי שוב לסרי לנקה, עם מעיין ונרי — שני האחים שלי לגלישה. רתם המליץ שהפעם ניסע לאזור קבלנה. כיף לחזור לסרי לנקה, לעוד עיירה שהתפתחה כולה סביב גלישה. להזדמנויות שזה מביא למקומיים ולחיבור הזה לאוקיינוס. עברתי ארבעה גלשנים מאז הסופט הראשון שלי. גלשתי בפורטוגל, קוקה ביץ' בפלורידה, הוואי והרצליה. לפעמים גם בתל אביב. עכשיו אני פה לא רק בשביל להתמודד, או לא למות, אלא פשוט בשביל לגלוש.

יום לפני החזרה לארץ השארתי את גלשן הלוסט ליב טק שלי במלון, נסעתי ל"בלו ביי" ושכרתי גלשן סופט. אחרי כמה ימים של גלים בגובה מטר, אני חוזר ל־30 סנטימטר של גל רך ונעים, עם גלשן מציף ועצי קוקוס. נהנה מהשמש, מהמים החמים ומהרוגע. אני לא יודע אם הייתי מגיע לכאן בלי גלשן סופט.

בימים של תנאים טובים, כל החופים של הרצליה עמוסים. סופטים, פאנבורדים ושורטים מתחרים יחד על כל גל. וגם סאפים. אף אחד לא אוהב סאפים. אנחנו לא עם שמפורסם בזכות הסבלנות שלו, הנימוס או יכולת ההכלה ומתן זכות קדימה. וזה קורה גם במים. אני כבר לא הגולש הכי גרוע בחוף, וגם לא הכי טוב בו. את הסיפוק שלי אני מקבל גם מלפרגן למישהו את הפריוריטי שמגיע לו, להסתכל על אבא ובת שגולשים ביחד או מלראות את רתם, נרי, מעיין ובן יוצאים לביצוע.

אני בטוח שאף אחד לא נכנס לגלישה כדי לשבת על גלשן, אחרי השבירה, ולהסתכל על כמה שהכל בסך הכל די סבבה. הרבה יותר כיף לדמיין פינות מהירות, קפיצות באוויר וביצועים שמעיפים שפריצים לכל הכיוונים. אז בין שאתם הולכים מחר לעוד סשן ובין שאתם מתחילים לגלוש בפעם הראשונה, קחו שנייה להסתכל ימינה ושמאלה. תיהנו מזה שאתם אשכרה מתחברים לאיתני הטבע, ורגע לפני שאתם חותרים, קופצים לעמידה ותופסים גל מושלם, אולי תראו שם מישהו שמגיע לו פריוריטי. כי נהיה פה צפוף. ואם אתם לא יכולים לעשות את זה, אולי פשוט אל תבואו?