שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מייקל שייבון כתב אוטוביוגרפיה. היא שקרית מהעמוד הראשון
    "אור ירח", הרומן החדש של מייקל שייבון, מהסופרים האמריקאים הנחשבים והחריפים של דורו, מתחזה לאוטוביוגרפיה, אך בפועל ממציא מחדש את סיפור חייו של סבי המחבר. בסופו של דבר, זהו ספר בעייתי שמדגים את הפער בין התחכום והעושר הספרותי של כותבו לבין עולמו הרגשי המוגבל

    רגע מרכזי ב"אור ירח" מתרחש בליל כל הקדושים: "במחצית השעה הבאה עלו במדרגות אל המרפסת שלושה קאובואים, שני אינדיאנים, כובען מטורף וארנב לבן, ג'סי ופרנק ג'יימס, מלכה אחת ("לא מלכת שום דבר") וכמה נוודים". באותו רגע מרכזי בעלילה משולבת גם דמות משנה, שלא התחפשה לכבוד החג ועם זאת לבושה ראוי לציון: "הדוד ריי היה חופשי זה שנתיים מהרבנות שלא הלמה אותו יותר מהבגדים שלבש עכשיו, מין תלבושת ציד אנגלית, מכנסי טוויד רחבים ומקטורן טוויד עם דשי צמר משובצים גדולים בחזית. לאחר שנים יעבור למכוניות אלפא רומאו ולחליפות קיץ נוסח מסטרויאני, אבל בתצלומים מראשית שנות החמישים הוא נראה כאילו בעוד רגע יתפנה לירות בחוגלות או לפייס את היטלר".

     

    מייקל שייבון (צילום: AP)
    יש לו ידע נרחב מאוד, והוא לא מתבייש להפגין אותו. מייקל שייבון(צילום: AP)

    הדמויות של שייבון מובחנות ומוקצנות כמו ילדים מחופשים בהאלווין, בין שהן לובשות ביגוד יוצא דופן כמו הדוד ריי, ובין שלא. קצת בדומה למאיר שלו, שייבון כותב על טיפוסים (במלעיל) יותר מאשר על בני אדם. המציאות אצלו מוקצנת, לעיתים מעט ולעיתים הרבה, כך שבמהלך הקריאה קשה לשכוח שזה "סיפור", לא מציאות. והעובדה הזאת מעניינת שבעתיים במקרה של 'אור ירח', כי הסיפור כאן מוצג כממואר, כסיפור משפחתי אוטוביוגרפי, שמספרו הוא סופר בשם מייקל שייבון. זהו "רומן ספרותי שמתחזה לאוטוביוגרפיה", כפי שכתוב על גב הכריכה. שייבון כמו מנסה להצטרף לגל האוטופיקשן של התקופה, אבל מפספס, לטעמי, את הדחף הגדול של הגל הזה: לא לכתוב סיפור, עוד סיפור, לא לכתוב דמויות גדולות מהחיים, אלא את החיים עצמם.

     

    שייבון מספר על סבו, ילד פרא יהודי שגדל להיות עילוי טכני. הוא גויס על ידי צבא ארצות-הברית במלחמת העולם השנייה לאיתור מהנדסי הטילים הנאצים ובראשם ורנר פון בראון, שהאמריקאים רצו לשים את ידם עליהם ועל הידע שברשותם. פרקי המלחמה, כמו בעצם הרומן כולו, מסופרים כאן באופן מרשים. עם תום המלחמה פגש סבו של שייבון בסבתו, יהודייה בלגית שהוסתרה (לטענתה) בזמן המלחמה במנזר. היא הגיעה לארה"ב עם ילדה קטנה, פרי אהבתה לצרפתי שנהרג (לטענתה) בפעולות הרזיסטנס. הם מתאהבים ומתחתנים, ומגדלים את הבת שלימים תהפוך לאמו של מייקל שייבון (מייקל שייבון המספר, כן?).

     

    הרומן מתמקד בכמה רגעי מפתח בחיי אמו, סבו וסבתו (הבדויים) של שייבון. אחד מהם הוא כליאתו של הסב אחרי שתקף את הבוס שלו ב־1957. רגע אחר הוא התמוטטותה ואשפוזה של הסבתא, דמות צבעונית ומיוסרת, עקב זיכרונות המלחמה. שייבון מתעכב גם על מאבקו של הסב, שהתאלמן, בנחש ענק האורב לחיות המחמד של שוכני בית האבות היהודי בפלורידה שאליו עקר עם פרישתו. מוטיב מרכזי כאן הוא התשוקה של הסב לחקר החלל ובעיקר לאפשרות של הגירה אנושית לירח, כי רבה רעת האדם בארץ (מוטיב ששייבון שאל, אולי, מספרו של סול בלו, "כוכב הלכת של מר סאמלר").

     

    שייבון הוא סופר מוכשר מאוד. הוא שנון, הוא מתאר במלאוּת חושנית את האנשים ואת האתרים שבהם מתרחשת העלילה, הוא יוצר עלילות מותחות ומושכות, כתיבתו החריפה והצבעונית תובעת את ערנות הקורא בכל משפט, הוא בעל ידע נרחב מאוד (מדע טילים, כימיה, פיזיקה, אמנות, ספרות, היסטוריה, תרבות פופולרית ועוד) והוא מפזר אותו בנדיבות, גם אם לעיתים מייגעת (כמה פעמים אפשר לבדוק בוויקיפדיה מי המונח או האיש המוזכרים?).

     

    עטיפת הספר

    ובכל זאת, אני לא מצליח להתלהב מהספרות הזאת. סיבה אחת היא, כאמור, מוקצנותן של הדמויות ושל העלילות, אי-מציאותיותן המסוימת. יש גם איזו הלימה בין ראוותנות הידע המוזכר בשלל התחומים לבין הססגוניות המופרזת של הדמויות ודחיסות הפרוזה של שייבון. הכל קצת יותר מדי. ויש עוד משהו: הפער בין התחכום הספרותי ועושר הידע לבין צנימות העולם הרגשי. ראו איזה תחכום וידע מושקעים כאן בתיאור חיפושו של הסב אחר אשתו שנעלמה: "הוא הדליק עוד סיגריה ופתח בביקורת מתודולוגית, כאילו לא אישה אבודה הוא מחפש אלא רק דרך חיפוש משופרת, היריסטיקה נגד אובדן.

     

    יעילותו של חיפוש מעין זה תלויה בכמות המידע הנתון לגבי אזור החיפוש, מספר המחפשים והעלות בזמן (...) ברור שכל אלגוריתם יעיל למיקסום מספר גושי הבניינים שניתן לחפש בהם בעלות הזמן הנמוכה ביותר יצטרך לשלב מטריקה יוקלידית של המרחק הנבדק ברחובות רוחביים עם מטריקה לא־יוקלידית של מרחק הזיגזג הנגזר מגושי הבניינים הרבועים".

     

    אמצעי החיפוש אחר האישה האבודה מתוחכמים, אבל היחס הרגשי של הסב אליה הוא משוואה עם נעלם אחד, שכל ילד יכול לפתור. הסב אוהב אותה וחושק בה ונאמן לה ללא גבולות במשך כ־3- שנה. כך, לפחות, עלינו להאמין. במובן הזה, "אור ירח" מזכיר לי את אותם גאוני מתמטיקה שהעולם הרגשי שלהם ילדותי, או, בוא נאמר, לא בדיוק מדע טילים.

     

    "אור ירח", מייקל שייבון, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 449 עמודים

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים