ישורת אחרונה
נותרו עוד פחות משבועיים לבחירות ונדמה כי הקמפיינים רק יקצינו וההשמצות ילכו ויגברו. מהטילים לאייפאק, מי צבר נקודות, ואיזו מפלגה מאבדת מכוחה, רגע לפני יום ההכרעה? קובי כהן על השבוע הסוער של המערכת הפוליטית בישראל
שבוע עמוס היה לפוליטיקאים שלנו. כנס AIPAC משך אליו פוליטיקאים רבים כאשר מלבד ראש הממשלה, בנימין נתניהו ויושב ראש מפלגת כחול-לבן רא"ל במילואים בני גנץ, הגיעו לוושינגטון עוד שרים וחברי כנסת וגם אחד בשם גדעון סער שמכין את עצמו היטב ליום שאחרי נתניהו.
אולם השמחה בכנס בוושינגטון הייתה קצרה. שיגור הטיל מעזה למשמרת שבשרון, הפר סוג של הסכמה שבשתיקה בין החמאס וממשלת ישראל, שכל זמן שהאלימות בעזה תהיה על אש נמוכה (יחסית), צה"ל ימנע מלתקוף את עזה והסנקציות על עזה יוקלו.
ראש הממשלה הגיע ל-AIPAC ואמור היה לקטוף את פירות המתנה שהעניק לו הנשיא דונלד טראמפ : הכרה בריבונות ישראל על רמת הגולן, בתצורת חשיפה תקשורתית רבה יותר יחד עם הקהל האוהד בכנס, שככל הנראה היה מעניק לו Standing ovation ארוך. שני אירועים היו, סביר להניח, משרתים אותו היטב בקמפיין. אך הוא נאלץ לחזור לישראל כדי לקבל החלטות עוד בטרם הספיק לנאום ומבלי שנהנה מפירות מסיבת העיתונאים המשותפת עם הנשיא, במהלכה חתם הנשיא על הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן.
בני גנץ הוכן היטב לקראת הכנס. בנאומו נגע בכל הנקודות הכואבות ליהדות ארצות הברית – בנאומו הזכיר את התפילה בכותל, שצריכה להיות לכולם; את ההכרה הכללית ביהדות המתקדמת; את הרקע הביטחוני וניסיונו העשיר; וכללית ניכר כי עבד גם על אופן העברת נאומו. הקהל בוושינגטון מכיר את גנץ מימיו כנספח צבאי, אך הייתה זו לגנץ טבילת אש ראשונה בכנס מסדר גודל שכזה והוא עבר אותה בהצלחה.
אולם, העניינים בבית בוערים – מדינת ישראל סבלה משתי מתקפות על מרכז הארץ במהלך השבועיים האחרונים. עד כמה שנתניהו חרד מכניסה לבוץ העזתי ומתגובה אשר תסלים את המצב הנפיץ עוד יותר, הוא גם מודע לעובדה שאי-תגובה מאפשרת לכולם לתקוף אותו ברמה הפוליטית וכך גם נשחק מעמדו כ"מר בטחון".
בעקבות זאת, מוצא את עצמו במצב בו אמנם אינו פוגע בליכוד בסקרים והמפלגה נשארת באופן יציב על הטווח שבין 28-30 מנדטים, אך מותקף מימין ומשמאל על ידי יריביו שמנצלים הזדמנות לתקוף ולערער את מעמדו.
אמנם כחול-לבן היא מובילה בסקרים, אולם הקמפיין שלהם מגמגם ולא מצליח לסחוף אליו בוחרים מצביעי ימין רך. כחול-לבן נשארת יציבה עם 30-32 מנדטים בסקרים, אך אם לא תצליח לקחת מנדטים מהמפלגות אשר מתנדנדות, לא תצליח לייצר רוב של מפלגות שימליצו לנשיא על גנץ כמועמדן לראשות הממשלה.
מהצד השני, במפלגות הימין, נמשכת מלחמת גוג ומגוג. נתניהו בקמפיין תמידי, ממשיך מצד אחד להציג את עצמו כקורבן וצד שני בתור הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל – טרם המראתו לוושינגטון, בתרגיל מבריק במהלכו פסח על המגבלות החלות על ניהול קמפיינים בשידור חי, זימן את עצמו לאולפן חדשות ערוץ שתיים והעניק "ראיון" למגישה קרן מרציאנו ולפרשן הפוליטי, עמית סגל. קרן מרציאנו עשתה כמיטב יכולתה לשאול את ראש הממשלה שאלות קשות, אך נתניהו שוב הוכיח את שליטתו התקשורתית והשיב על דברים אחרים לחלוטין. הוא שלט בראיון והמשיך בקו הקורבני מצד אחד – הקל בחומרת החשדות נגדו, איגד את יריביו למקשה אחת, המשיך ליצור דה-לגיטימציה לשומרי הסף; ומצד שני הזכיר את הפיתוח והכלכלה בארץ. עמית סגל נעדר מהריאיון וכך זכה ראש הממשלה לזמן מסך יקר.
נפתלי בנט הנאבק על עתידו הפוליטי, תוקף את נתניהו מצד אחד ואת האיום החדש הצץ בדמותו של משה פייגלין מהצד השני. את נתניהו תוקף בנט בפן הביטחוני, כאילו לא שימש חבר קבינט במשך שנות כהונתו כשר בשתי הממשלות האחרונות ואילו את פייגלין תוקפים בנט ושקד כמסיח דעת וכגנב קולות.
ככלל, נדמה כי פייגלין הוא איום הן על הימין והן על השמאל. מצביעיו נעים בין מרצ לימין המשיחי, כאשר גם לאלו וגם לאלו קל למצוא משהו במצע של פייגלין עמו יוכלו להזדהות. האם פייגלין הוא מפלגת מצב הרוח של בחירות 2019?! בהחלט מסתמן כך.
נותרו עוד פחות משבועיים לבחירות ונדמה כי הקמפיינים רק יקצינו וההשמצות ילכו ויגברו. הפוליטיקאים של ימינו, במיוחד מימין, איבדו את המהוגנות שהייתה קיימת פעם בארץ, משקרים ומסלפים דברים על ימין ועל שמאל ונדמה כאילו הפכו משולחי רסן. אין ספק שקמפיינים של הפחדות מניב תוצאות, אך איני בטוח כי כיום התוצאות יהיו התוצאות הרצויות מבחינת הפוליטיקאים.
בשבוע הבא, נסקור את התארגנות המפלגות ליום הבחירות, אשר הוא היום המכריע. התארגנות נכונה היא שתכריע מי יזכה בבחירות, במיוחד כשמצב הגושים כה מעורער וכל מפלגה קטנה יכולה שנכנסת או נשארת מחוץ לכנסת יכולה להפיל את הפור לכאן או לכאן.
