"נדהמתי מהחוצפה. הוא מביט בעיניי ומספר לי שאני מת": סיפור קצר מאת רון ברקאי

גופה אחת, הלוויות שתיים

ביום חמישי, בשעת אחר צהריים מוקדמת, הלום מצרחות השוק ומריחותיו, טיפסתי בצעדים יגעים בשדרה הראשית של העיר. סנדלי דבקו במרצפות האבן שהותכו על ידי השמש הבוהקת. ידי היו עמוסות בשקיות של ירקות ושל דגים.

ופתאום שלומי... עוף הנבלות של המשפחה עמד מולי וחסם את דרכי. בעלה של לבנה, אחותי הצעירה, היה לבוש שחורים, הדורים למדי, ופניו החיוורות עגמומיות.

"מה קורה? לאן אתה הולך, לבוש כמו פינגווין?" שאלתי בעליזות.

"מה זאת אומרת?" ענה משתומם. "לאן אני כבר יכול ללכת במצב נורא שכזה?! ברור... אני הולך להלוויה שלך!"

נדהמתי מהחוצפה. העכביש המקריח הזה היה צעיר ממני בשבע שנים, והנה, הוא מביט ישירות בעיני ומספר לי שאני כבר מת.

"להלוויה שלי, אמרת?" סיננתי. "ראית פעם בר מינן חוזר עם קניות מהשוק?!"

"זה נכון," מלמל במבוכה, "אבל כולם, המשפחה, החברים, כולם... נמצאים כבר בבית הקברות. מחכים לגופה שלך שתגיע. אמרו שהיו עיכובים בחדר המתים של בית החולים ושלחו אותי לברר מה קורה... אמא שלך בוכה כמו על נהרות בבל!"

הידיעה הזאת, שכל אוהבי ומכרי קשרו לקבור אותי ביום חמישי בשבוע בשעת אחר הצהריים, ערערה אותי לחלוטין. לפחות יכלו להתייעץ, לשמוע מה אני חושב. הרי הם מתכוונים להניח את הגוף שלי בבור ולכסות אותו בעפר. האם לא עלתה בדעתם האפשרות שיש לי תוכניות אחרות? אולי חשבתי להתנגד, או לפחות להביע מחאה?

החלטתי שאיני חוזר הביתה כמתוכנן. הירקות יסבלו קצת בחום, והדגים... נו, עוד יספיקו להשתובב במי האמבטיה. אני חייב להגיע אל בית הקברות. הרי מחכים שם לגווייתי, שכבר תגיע.

הנפתי יד לסמן למוניות החולפות, עד שעצרה אחת, מרצדס שחורה, מפוארת. מתאימה בהחלט לנסיבות, גיחכתי אל הקרפיונים. פתחתי את הדלת שליד הנהג המנומש:

"אל בית הקברות!"

האיש הקטן הביט בי בחשדנות. מבטו נדד מעיני הזועמות אל השקיות שנחבאו בהן אוצרות השוק. הוא נראה שוקל בדעתו, מה בדיוק מתכוון אדם לעשות בבית העלמין עם הקניות של סוף השבוע... כדי למנוע היסוסים ודיונים מיותרים התיישבתי בזריזות במושב הקדמי, הידקתי את החגורה והנחתי את השקיות על ברכי. גיסי הגיע גם הוא אל המונית בדיוק כשבחנתי בזהירות מבעד לשקית השקופה את ראשיהם של הדגים, לוודא שנשימתם סדירה. הוא ניסה להצטרף אלינו.

"אתה נשאר בחוץ!" אמרתי בקול סמכותי.

רוצים לקרוא את "על קברים ותענוגות אחרים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

על הכביש המהיר, בין הפרדסים, היתה מחשבתי נתונה לשלומם של המשייטים בשקית, ורק בשער בית העלמין נזכרתי ששכחתי לשאול את גיסי באיזו חלקה מתקיימת ההלוויה שלי. למרבה המזל, הנהג היה מורגל להביא אבלים אל המקום הזה, שנקרא "חזון העצמות". הוא הסיע את המונית עד לדוכן המודיעין. מהחלון הציץ בנו מבט משועמם של אחד מאנשי החברה קדישא. פניו היו עטורות זקן אפור, מראשו המגולח הסתלסלו שתי פאות ארוכות, ומעליהן היתה מונחת כיפה שחורה, גדולה, מקטיפה.

"מי הנפטר?" שאל האיש את הנהג.

"מי המת?" שאל אותי הנהג.

"אני הבר מינן! בא להלוויה שלי..." קראתי אל המזוקן.

הנהג הביט בי והאימה התחלפה במבוכה.

"לא שאלתי באיזו אישיות מדובר," אמר איש המודיעין והעביר את אצבעותיו בעדינות בזקנו. "אני צריך שם בשביל להגיד לכם לאן לנסוע. אז איך קוראים למת?"

"אתה מתכוון איך קוראים לי?"

עכשיו גם הוא איבד את הסבלנות, מה עוד שטור של מכוניות כבר נאסף מאחורי המונית וקול צופריהן איים להעיר את ישני העפר:

"מה אכפת לי מי. מת זה מת. כדי להגיד לכם מאיפה יוצאת ההלוויה אני צריך שם, וזהו."

"טוב," אמרתי בהכנעה, "השם של הנפטר הוא יעקב מסילה."

"אהה!" פלט השוער וחיוך דקיק הסתמן בקצה שפתיו. "אתם צריכים לנסוע עד שער 'אליך אשא תחינה'. זה ישר עוד איזה שלוש מאות מטר. בעזרת השם שתזכה להלוויה רבת משתתפים."

נהג המונית מיהר לשלב הילוך ויצא אל הדרך בצווחת צמיגים. פניו היו אפורות כמי שיצאה נשמתו בייסורים כבדים. ידיו לפתו את ההגה. שפתיו מלמלו דברים סתומים.

"חביבי," אמרתי לו, "לא צריך לקחת הכול ברצינות. תראה אותי, התכוונתי לבלות את שארית היום בשחייה ובצלילה בים, אבל לפני עשרים דקות בישרו לי שאני מת. ועכשיו, במקום כל הכיף הזה, אני הולך ללוות אותי לקבר..."

המונית עצרה באנחת רווחה ליד רחבה שצמחו בה מטפסים עמוסי פרחים כחולים, גדולים.

לא קל היה לנטוש את המושב המרווח במונית הממוזגת, במיוחד לנוכח הקהל הרב שכבר נאסף באכסדרה העטורה קורות בטון מזוין חשוף והמתין בחוסר סבלנות להגעתה של האלונקה עם גופתי.

עוד בדרך אל בית העלמין הציף את פני גל חום כשחשבתי על ההפתעה ועל תחושת הרווחה והשמחה שתרד על כל הנוכחים. דמיינתי את תגובתה של אמי, כשתראה אותי צועד קוממיות לקראתה. למרות כל התלונות שלה והכעסים, היא תיפול על צווארי ותלחש בדמעות אושר, "יא איבני!" ובנות משפחתה תפצחנה בסלסולים. החסידים, בני משפחתו של אבי, יניפו אותי על כתפיהם ויֵצאו במחול הקפות כאילו הייתי ספר תורה חדש. הכתם שהטבעתי במצח המשפחה יימחה. בכך הייתי בטוח.

המון המתאבלים היה מסודר בחצי סהר ופניהם אל הכביש. הלכתי לקראתם זקוף, בצעדים בוטחים, חגיגיים. בשקית הפלסטיק שהתחככה ברגלי שטו בנחת זוג הקרפיונים.

התקרבתי אל הקהל הנאסף בנחישות אך בזהירות. חששתי שתדהמה תכה באמי, והיא, המסכנה, תצנח כעלה יבש על הריצוף המסולע. אך מה שהתרחש היה מעבר לכל מה שיכולתי להעלות בדמיוני: משהבחינה בי אסיפת האבלים השתררה דממה מוחלטת. כאילו ראו את מלאך המוות מגיע לביקור משפחתי. הבנתי מיד: מלווי "בדרכי האחרונה" סירבו להיפרד מיגונם. הם נעצו בי עיניים כאילו הייתי גווייה המהלכת בכוחות עצמה אל בור השחת עם דגים וירקות.

אמא שלי, שתמיד היתה אומרת: "באצבעות הוצאתי אותך מהרחם!" היתה הראשונה שעזבה את הקהל וצעדה לקראתי באטיות. כך נהגה תכופות להגיח מתוך האפלה בגן העצמאות כדי לשלוף אותי ממעגל "הזימה והתועבה", כלשונה. ועתה חיבקה את צווארי בשתי זרועותיה ונשקה לי על לחיי. ימין ושמאל.

"הייתי באבו כביר, במכון הפתולוגי, יחד עם לבנה אחותך," לחשה קרוב לאוזני. "האיש שם הרים את הסדין מעל הפנים שלך, ואני זיהיתי אותך. היית מת. גם לבנה ראתה ואישרה ככה עם הראש."

בעוד היא מדברת ריחפו אצבעות ידיה, חיטטו בסלים שבידי.

"תמיד קרפיונים!" רטנה. "אלף פעמים אמרתי לך, יא איבני, תקנה בורים, דגי ים, יותר בריא ולא בהכרח יותר יקר."

כך דיברה לאטה וציפורניה החדות ניקבו חורים בשקית. זרזיף מים דקיק נשפך על מכנסי ועל נעלי הימנית. היא סידרה את הצעיף השחור שעטף את שׂערה האדמוני ושבה לעמוד לצדה של אחותי, במרכז השורות המעולפות שהמתינו להגעתה של הגווייה.

הדגים פרפרו למוות בשקית הפלסטיק ובני משפחתי, קרובי וחברי עמדו מולי בדממה מקפיאת דם ונעצו בי מבט מאשים:

"הטרחנו עצמנו בחום הכבד הזה לחלוק לך כבוד, אף שאין אנחנו בטוחים שאתה ראוי לו. רצינו למלא מצווה שאין קדושה ממנה, ללוות אותך בדרכך האחרונה. ואתה פשוט ממשיך עם השטויות שלך. לא, הפעם הגזמת. התעלית על עצמך: פתאום זוחל לו הבן אדם מבין התכריכים, הולך לשוק, קונה קרפיונים ומחרבן לנו את התוכניות. אפילו סעודת אבלים לא תהיה הערב ולא נבוא לתפילת מנחה במשך השבעה".

הקהל הקדוש עמד שקט, אך ניכר היה שהוא מתעקש שלא אתחכם איתו, שאצעד ללא אומר אל הבור שכבר נכרה במיוחד עבורי ופינותיו חוזקו בלבנים. רציתי לומר להם, "הֵיי, תראו, אני מצטער," ולהרים את שתי הידיים במחוות התנצלות כחסר אונים. אבל זרועותי לא נעו: בקצותיהן היו תלויות השקיות, ובשעה זו של היום הן הכבידו על חיי. לא היתה לי ברירה.

"יש לך מזל שאני באתי ולא אביך. היית חוזר איתו לא בתוך המכנסיים אלא בתוך הכיס..."

ובתוך כך, שעה שאחד מתיז מים צוננים ומכוון אותם אל חלקי גופי השונים ומדי פעם חוזר אל הסורר, התנדנד חברו המבוגר וקרא בקול גדול:

"'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן.

"'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.

"'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'.'"

לפתע השתררה דממה. קורא הפסוקים ניגש אל שולחן המתכת על מנת לעזור לחברו להפוך אותי על צדי. מראה התורן העולה ממפשעתי הוציא תרועת צהלה מגרונות שני העבדקנים. גווייתי נפלה שוב על הגב. הצעיר שבהם לקח מטאטא ובאמצעות מקלו ניסה לשטח את ההזדקרות. הוא פרץ בקריאות צהלה בכל פעם שהאיבר חמק, החליק ושב לסורו. המבוגר חש שלא בנוח לנוכח המשחק בדבר שסירב לגווע עם שאר חלקי הגוף.

"נו, די," אמר לחברו בקול לאה. "לא יפה ככה, בכל זאת יש לנו עיקרון של כבוד המת..."

"בטח כבוד המת!" המשיך הצעיר, נלהב. "ומה אתה רוצה, שככה זה יבלוט לו מהתכריכים אל מול הפנים של מי שיבוא להגיד, 'הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה...'?!"

השניים המשיכו להתדיין בכובד ראש במשמעויות העמוקות של המונח "כבוד המת", בעוד המטאטא שבידו של האברך ניסה לשוות לגווייתי מראה מהוגן. איני יכול לומר אם הוא עשה זאת לשם שעשוע או באמת צניעותה של הלווייתי עמדה לנגד עיניו. יהא המניע אשר יהא, אני לא חדלתי להתפעל מזכרותי שנאבקה בעקשנות על שיעור קומתה. בסופו של דבר הצליחה הזרוע השרירית שנעזרה במקל הארוך להשטיח את קשה העורף, בעוד המבוגר מיהר לעטוף בתכריכים את מפשעתי ביד אמונה וחזקה. כעבור דקות ספורות נקברה גאוותי לנצח בתוך יריעות הפשתן.

משהסתיימה מלאכת הלבשת התכריכים טבלו השניים בזיעתם. הם ישבו ליד האלונקה המתכתית והוציאו מתיקיהם כריכים עם גבינה לבנה. הזקן בתוספת בצל, הצעיר עם עיטורי פרוסות דקות של עגבנייה וטונה. קול תסיסה בישר על פתיחת פחיות הקוקה קולה. אדומה לצעיר וכסופה, דיאט, לזקן. הלעיסה והשתייה היסו את הלהג המתנגן, הבלתי פוסק, של שני הממונים על כבודי. אלא ששתיקתם לא התארכה. הד צעדים נשמע באולם. זיהיתי את הילוכו המקרטע של גיסי. בנעוריו, בזמן מסע ציד בעמק האלה, תקף חזיר בר את רגלו השמאלית ומאז דומה שצעדיו משדרים מעין סימני מורס: קו, נקודה, קו...

"אסור לך להיכנס הנה!" אמר לו הזקן בכעס. "זה מטמא. בגללך נצטרך לפרום את התכריכים, לטהר מחדש ושוב לכרוך. תצא מהר!"

"אל תתרגז, סבא'לה," ענה הלז בנחת. "יש לי פה בשבילכם משהו שמטהר הכול, אפילו מתים מסריחים כמו זה ששוכב שם."

השטרות רשרשו בידו הימנית מול פני המטהרים.

"נו, אני לא מבין, מה אתה רוצה?" אזר הצעיר אומץ ונגס פלח טונה לכוד בין שתי פרוסות עבות של לחם לבן.

"אני נותן לכם, ככה, מתנה, אלף ג'ובות, תחלקו איך שאתם מבינים, רק תצאו ותשאירו אותי פה לבד לאיזה רבע שעה. תשבו שם בחוץ, בצל, מתחת לעץ ותגמרו לאכול בנחת."

"מה, מה, מה, מה פתאום?!" הזדעק הזקן וניכר היה שחושד הוא כי רעיונות של סטייה חמורה מנקרים במוחו של הפורץ.

בעלה של לבנה לא אמר דבר, רק נופף בחבילת השטרות שבידו מול פניהם. הצעיר ניסה לחטוף חופן.

"לא, לא, לא!" צקצק האיש בלשונו. "זה אותם כללים כמו בעבודה שלכם. קודם כול אתם יוצאים, ואני משלם כשאתם חוזרים."

שני המסורים לכבוד המת יצאו מבלי להוסיף דבר. החמדנות גרמה להם להשאיר את גופתי עם השונא המר ביותר שלי. המחשבה "מה הנבלה הזה כבר זומם?" הטרידה אותי יותר מהתשוקה שאחזה בי לפני דקות ספורות לגרד באפי. לא הייתי צריך להמתין זמן רב על מנת לקבל תשובה. בתנועות זריזות הוא הוריד את תרמיל הגב והניח אותו על בטני. שלף מתוכו סרט הדבקה רחב ואפור, כזה המשמש לסגירת ארגזי קרטון. מבין שיניו הסתננה השריקה המעצבנת, המוכרת, שסימנה קורת רוח. בתחילה לופף הסרט סביב ראשי, ירד אל כתפי והודק במיוחד סביב זרועותי, שהיו צמודות לירכיים. השריקה התגברה והעידה שהאיש הגיע לשיא הטירוף: הוא כרך פסים פסים, בעוצמה רבה, סביב קרסולי וכפות רגלי, עד שחשתי כמי שנחטף על ידי חבורת פושעים על מנת לזכות בדמי כופר.

באותו הרגע הכניס הזקן את ראשו ואמר בניגון:

"נוווו?"

"זהו זה," ענה המתעלל בקול עולז. "אתם יכולים לבוא לקחת את הכסף. הרווחתם אותו ביושר."

שני כלי הקודש נראו כרוחות רפאים שחמקו מתכריכיהן.

"מה עשית?" הזדעק הזקן. "השתגעת לגמרי?"

גיסי תחב את צרור השטרות לידי הצעיר, שאחז בהם בשתי כפותיו והתלונן:

"אבל ככה אי אפשר לקבור את המת הזה... תתאר לעצמך שכל המלווים רואים אותו עטוף בסלוטייפ הזה, ויש לו צורה כמו לאיזה טיל שרוצים להעיף למאדים."

"אני לא אמרתי שצריך להשאיר אותו ככה," ענה בנוקשות בעל המאה. "מה שאתם צריכים לעשות, בסך הכול, זה לעטוף אותו עוד פעם, על המסקינג טייפ, עם הסמרטוטים האלה שלכם!"

"איזה סמרטוטים?" צרח הזקן. "אתה רוצה שגם לתכריכים שישימו עליך בבוא היום יקראו סמרטוטים? זה עלבון למת."

"אותי יקברו בחליפה חגיגית ובארון מהגוני," הצהיר, "ובקשר למת הזה, לא היתה לי שום ברירה. השמוק הזה כבר מת פעם וכשבאו לקבור אותו... כן, הכול היה מוכן. באה המשפחה. באו החברים. פתאום הוא הופיע להלוויה שלו, כמו השטן. עם הקשירה הזאת אני מבטיח לכם שהוא כבר לא יצא חי!"

אמר והסתלק.

אמי ישבה על כיסא מתקפל, מעשה אלומיניום קליל, שהביאה בשבילה אחותי. מבטי הכול היו נעוצים בה בסקרנות. עיניה העצובות היו תלויות בעגלה שגופתי היתה מונחת עליו, מכוסה בשתי שכבות של תכריכים. לבנה העבירה את ידה על שערה המתולתל של אמנו, בתנועה של עצב ושותפות גורל. מאחוריה עמד בעלה, הוא גיסי. ידו האחת נשענה על כתפה של אמי במחווה של ניחום אבלים והשנייה חבקה את כתפה של אשתו. מולם, בצדה השני של האלונקה, עמד אבי ברגליים פשוקות וסיגריה מפלסטיק בפיו.

בעוד החזן תופס את מקומו למראשותי, לחשה אמי לאחותי:

"מה אני אגיד לך, אולי זה העונש שלי. אומרים שתאומים לא יכולים לחיות הרבה זמן זה בלי זה אפילו אם מפרידים ביניהם מהיום הראשון... אז הנה. בסך הכול עברו שלוש שנים מאז מת אחיו. והוא היה בריא כמו שור. ירחם השם על נשמתו."

היא הוציאה מטפחת משי ורודה, מבושמת מדי, ומחתה את עינה היבשה.

האיש בכובע השחור רחב השוליים והמעיל התואם, הארוך, הרים כוסו לעברי:

"ברוך הבא וחיים ארוכים!"

"ברוך הנמצא!" עניתי. "ואת הכוס הזאת אני מרים לזכרו של אחי התאום, שגם הוא קבור כאן. מעולם לא הכרתי אותו. ואף על פי כן, מהיום שנודע לי עליו, הגעגוע הוא שהצמית את הלב והמית..."

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן.

"על קברים ותענוגות אחרים", רון ברקאי, ידיעות ספרים, 200 עמודים