למי אכפת מהמדד?
ראסל ווסטברוק עשה "היסטוריה" והגיע לממוצע של טריפל־דאבל בפעם השלישית ברציפות. השחקן שרודף כל הקריירה אחרי מספרים עשה את זה, באמת כל הכבוד. כלי התקשורת פתחו את השמפניות ואף אחד לא שאל: למה זה מעניין?
ב־NBA משחקים היום קודם כל בשביל שורת הסטטיסטיקה. כל לילה נשבר שיא איזוטרי שמחזיק מעמד שבוע בדיוק עד השיא ההיסטורי הבא. כבר לא זוכרים את שם הקבוצות ומי לקחה אליפות, המספרים הם הכל. ווסטברוק מנצל את זה עד תום כדי למצב את מעמדו כסופרסטאר, למרות שאין לו ברזומה אפילו אליפות אחת. בכדורגל היו קוראים לו לוזר שנכשל במאני־טיים.
אבל בקרוב ה"ווסטברוקים" יגיעו גם לכדורגל. המספרים הולכים ומשתלטים גם על הדשא. שחקנים אפורים זוכים בפרסים רק כי הם רצים הכי הרבה. הפרשנים מתעסקים בסגירות שטחים כאילו זה "פאקמן" ובמדדים כאילו אנחנו בתוכנית כלכלה. החיים עצמם, גולים וכיף, כבר לא באופנה.
שכחנו שספורט הוא בידור, לא רשימת אקסל משרדית. הליגות הגדולות מתמלאות באצנים ובמרימי משקולות שבטעות הגיעו למגרשים, יש להם מראה מצודד אבל בכדורגל הם לא ממש טובים. קוסם כמו ערן לוי מתבזבז בליגה השנייה כי הוא לא עומד ב"מדדים", כאילו הוא מוצר.
כבר אי־אפשר להעביר שידור משחק בלי לשמוע את הצירופים "לראשונה מאז 2005", "אחוזי דיוק" ו"מדד יעילות". כששחקן מוריד חולצה בטירוף, ההתלהבות פוחתת כשרואים שלגופו גופיית ספורט מגוחכת. הוא אמנם כבש שער דרמטי, אבל בסוף ייבדקו אם הוא רץ 8.1 ק"מ או 8.2 ק"מ.
העיסוק האובססיבי במספרים מוציא את הכיף מהספורט. אם נמשיך ככה לא יהיה עוד לאו מסי, כי הוא לא מתאמץ. אני כבר מתגעגע לימים בהם הכדורגלנים עישנו סיגריות, טיפחו כרס בירה מפוארת וחגגו כל הלילה אחרי ניצחון בלי לדפוק חשבון. במקומם קיבלנו אנשים שמתייחסים לספורט כביזנס ולא חוגגים שערים נגד האקסית שלהם. סוכני ביטוח אפורים שמחשבים כל צעד בקריירה ומתייחסים למה שהם עושים – בעיטות בכדור וזריקות לסל, כן? – ברצינות מעייפת. ה"ווסטברוקים" ישתלטו על הכל, ואנחנו נתגעגע לימים של קאנטונה.
