שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגבר שהתאהבתי בו התבייש בי והסתיר אותי
    כמו על כפות מאזניים אכזריות ונטולות סנטימנטים, אני הייתי הגרושה עם הילד, כלומר זאתי שהיא סוג ב', והוא היה הרווק ללא הילדים, הצעיר ממני בחמש שנים, הבן המוצלח של המשפחה האריסטוקרטית ממנה הוא בא. תחושת הנחיתות הלא מודעת שאפפה אותי רק גרמה לי לרצות אותו יותר, להרגיש בת מזל ולהאמין שזכיתי באוצר יקר ונדיר

    אישה מאוכזבת מבן זוגה אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    הוא היה נציג בית המלוכה בקשר ביננו, הוא ולא אני(צילום: Shutterstock)

    בדיוק אכלנו ארוחת בוקר במרפסת הקטנה שצופה אל הרחוב. מספר חודשים קודם לכן, כששכרתי את הדירה הזאת, רציתי אותה בעיקר בגלל המרפסת. היא היתה דירה ישנה, בבניין עם שתי קומות בגבעתיים, חדריה מרוצפים מרצפות סומסום קטנות ותקרותיה גבוהות כמו בדירות של פעם, שהיה להן אופי בדיוק כמו שאני אוהבת. כבר בימים הראשונים פיזרתי על המעקה שהקיף את תריסיה אדניות מאורכות עם גרניום אדום וורוד, והנחתי בה שתי כורסאות ישנות ושולחן עגול לקפה. הייתי יושבת על אחת הכורסאות ומיד מתמלאת געגועים מנחמים לימים בהם הייתי יושבת כילדה על כיסא נוח מתקפל במרפסת של סבתא שלי ומרגישה כמו נסיכה.

     

    כן, יש לאהבה. אבל אין לכך שום קשר למזל

    חוששים שהזוגיות תהפוך לכלא? יש לנו פתרון

     

    בכל אופן, אכלנו ארוחת בוקר אחרי שהבאתי את הילד שלי לגן וחזרתי מהר אליו, אל החבר החדש שלי, מרגישה בעננים. "אני נפגש עוד מעט עם ההורים שלי", הוא אמר כלאחר יד. "קבענו בקניון גבעתיים, ורציתי לבקש שאם במקרה את שם עם תום... אז שתעשי כאילו שאנחנו לא מכירים". אני לא מבינה איך לא נחנקתי מהביס של החביתה כשהוא אמר את זה, אבל עובדה שאני עדיין חיה. "או-קיי", עניתי, והמשכתי לאכול בביסים קטנים ובפה סגור.

     

    הייתי גרושה טרייה עם ילד קטן כשהוא הפציע לחיי. זו היתה אהבה ממבט ראשון. תחושה עוצמתית שמסחררת אותך לגמרי. אחרי שנים של נישואים עצובים וכואבים שגררו אחריהם מאבק ממושך לזכות בגט המיוחל, הייתי שיכורה מתחושת החופש שנכנסה לחיי, ומהאפשרות הקסומה להתאהב שוב. אני ממש זוכרת את השנייה הראשונה שראיתי אותו. ישבתי באוטו בכניסה לחניון בבניין שאליו הגעתי לפגישה, ובעודי ממתינה לשומר שיפתח לי את השער, ראיתי אותו צועד עם חבר על המדרכה בכניסה, אוחז בידו כוס קפה חד-פעמית. משהו באופן שבו הוא צעד וחייך, הפנט אותי. הוא נראה כמו דוגמן בקליפ לשורה בשיר על ״יפי הבלורית והתואר״, וכהרף עין עברה במוחי המחשבה שמעניין אם גם הוא אמור להגיע לאותה ישיבה. והוא אכן הגיע.

    אישה מאוכזבת מבן זוגה אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
    הייתי גרושה פלוש ילד והרגשתי כמו סוג ב' איתו(צילום: Shutterstock)
     

    אבל למרות שעטפתי את עצמי בתפאורה נוסטלגית ורומנטית של נסיכה, אין ספק שאם מישהו היה נציג בית המלוכה בקשר ביננו, זה היה הוא ולא אני. כמו על כפות מאזניים אכזריות ונטולות סנטימנטים אני הייתי הגרושה עם הילד, כלומר זאתי שהיא סוג ב', והוא היה הרווק ללא הילדים, הצעיר ממני בחמש שנים, הבן המוצלח של המשפחה האריסטוקרטית ממנה הוא בא. תחושת הנחיתות הלא מודעת שאפפה אותי רק גרמה לי לרצות אותו יותר, להרגיש בת מזל ולהאמין שזכיתי באוצר יקר ונדיר, ואז זה שוב קרה.

     

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    האם ישראל הפכה לאומת המתגרשים?    (בימוי ועריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "האימפולסיביות שלך הצילה אותך"

    כבר הייתי לבושה בשמלה החדשה והבאמת מהממת שקניתי לכבוד הערב הזה. הילד שלי הלך לישון אצל סבתא וסבא, ואני חיכיתי מאושרת ונרגשת שהנסיך ויליאם השלישי יבוא לאסוף אותי, כשהטלפון צלצל. "היי", הוא מלמל באיטיות. "אני מצטער אבל… אממ… לא אגיע בסוף", הוא אמר. "יהיו שם אנשים שמכירים את ההורים שלי, ואני לא רוצה שהם ידעו...". לשבריר שניה נעתקו המילים מפי. לא האמנתי למשמע אוזניי. היינו אמורים ללכת ביחד לחתונה של החברה הכי טובה שלי, הוא היה בן הזוג שלי לאותו הערב, ופחות משעה לפני שהוא מגיע לאסוף אותי, הוא מבטל.

     

    אני לא יודעת מה קרה באותה שניה שלא קרה קודם לכן, אבל במבט לאחור זו היתה נקודת המפנה, כי בפעם הראשונה בקשר הזה אפשרתי לכעס לזרום בחופשיות במורד גופי, ובעודי מרגישה שעשן יוצא לי מהאוזניים, הטחתי בו שאם הוא לא מגיע לחתונה אני לא רוצה לראות אותו יותר, וניתקתי את הטלפון. נשכבתי על המיטה רועדת כולי ומתייפחת בבכי. הדמעות הרטיבו את האיפור והחריבו אותו, הפן נהרס לחלוטין, אבל נתתי לתחושת העלבון וההשפלה שהדחקתי כל החודשים הללו להציף אותי. ידעתי מבלי להבין שזו הדרך היחידה להוציא אותה מתוך הגוף והנפש שלי.

     

    למחרת היתה לי פגישה עם הפסיכולוגית שהלכתי אליה באותה תקופה. "אני אוהבת אותו. כרגיל הייתי אימפולסיבית", האשמתי את עצמי. "לא הייתי צריכה לנתק לו את הטלפון. אם רק הייתי יותר סבלנית ומכילה…", שטחתי בפניה את התיאוריה של נרטיב ההלקאה העצמית, כולי אכולת חרטה ומוצפת רגשות אשם. "שטויות", היא אמרה בנחרצות שלא אופיינית לה. "האימפולסיביות שלך הצילה אותך. אנשים מגיעים לטיפול של שנים רק כדי ללמוד איך להיות אותנטיים". המילים שלה נצרבו בתוכי וחיזקו אותי. גם אם עדיין לא יכולתי להישיר מבט ולהודות בפני עצמי שהוא התבייש בי, הבנתי שהיה מקום והיתה סיבה לכעס ולעלבון שחשתי.

     

    בערב ישבתי במרפסת לבדי. חיבקתי את הברכיים שלי והנחתי עליהן את הסנטר בעיניים עצומות. הייתי עצובה וחסרת ביטחון לגבי נכונות התגובה שלי, חוששת שמא החמצתי משהו טוב, מלאת חרדה להישאר לבד, גרושה טרייה עם ילד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    פלא שלא נתקע לי הביס באמצע הארוחה
    צילום: Shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים