שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סיפורה של רמה מסינגר הפך להצגה שובת לב
    בן זוגה של השחקנית רמה מסינגר חושף באומץ רב את סיפורה בהצגה "תהליך תופס מקום", ומחזה נוסף על סיפורו של קצין תותחנים במבצע צוק איתן - זרקור על שתי הצגות מתוך פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

    פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, שמתקיים עד מחר (ד') בתל אביב ובעכו, כמעט מסיים את העשור השלישי לקיומו, אך מוכיח כי הוא רלוונטי מתמיד. בעידן השייך כמעט כולו לתיאטרון רפרטוארי-מסחרי, יש בהחלט מקום לנטו תיאטרון - שחקן אחד, תפאורה מינימליסטית, אולמות אינטימיים וחומרי חיים אקטואליים. זוהי גם פלטפורמה לשחקנים עם חזון לקפוץ לשלב הבא בקריירה שלהם, אחרי שהוכיחו שהם מסוגלים לסחוב על כתפיהם הבלעדיות ערב שלם עם קהל ישראלי פוסט מודרני עם הרגלים דיגיטלים. 

     

    במהלך השנים התיאטרונטו סיפק הצגות קטנות-גדולות שזכו להשפיע ממש על מפת התיאטרון ולרוץ במשך שנים: חליפה נטור עם "בטווח יריקה", "שלאף שטונדה"

    של דניאלה מיכאלי; "הקונטרבס" של מיכאל טפליצקי; "לרקוד עם אבא" של איציק ויינגרטן; "בצהרי היום" של יפתח קליין; "הנמר" של רמי ברוך, "יהודי בחושך" של שמואל וילוז'ני; "הגר" של ירדן בר כוכבא ועוד. גם השנה מציג הפסטיבל בציר מכובד של 12 הצגות יחיד, עם שחקנים ויוצרים חזקים בהם ענת עצמון, אוולין הגואל, יניב סויסה, הדר גלרון והדס קלדרון. דגמנו שתי הצגות מתוך התוכנית.

     

    תיאטרונטו (צילום: ז'ראר אלון)
    ישי גולן ב"תהליך תופס מקום"(צילום: ז'ראר אלון)

    שם ההצגה "תהליך תופס מקום" אותה מבצע ישי גולן, הוא המונח לתיאור מצבה הרפואי של השחקנית רמה מסינגר ז"ל, בפרוגנוזה שנתן לה הפרופסור כחולת סרטן-מוח. בחן כואב, כדי לרכך את האבחנה הקרה, מסינגר פירשה את הביטוי בהומור שחור - כתהליך המתרחש בארון הבגדים אחרי שופינג.

     

    המוזיקאי אריק אביגדור, בן זוגה ואב ילדיה, שכתב וביים את ההצגה, חושף בפנינו באומץ רב את סיפורה של השחקנית, שנפטרה מהמחלה בגיל 47 לפני שלוש וחצי שנים. הוא משתף את סיפור תחילת הזוגיות בתל אביב, כשחלקו אינטימיות ודירת שלושה חדרים, את חיי התיאטרון של הזוג, שהכיר מאחורי הקלעים - כשהוא היה סאונדמן, מה זה אומר לחיות לצד אמנית-שחקנית ואיך הוא חווה מהצד את הפרמיירות הזכורות בהשתתפותה, בהן "הכל אודות חווה", "צלילי המוזיקה" ו"אירמה לה דוס" - כשהבית שלהם הפך למן מועדון פריזאי בשנות ה-50; החוויות מהטיולים המשותפים לבירות התיאטרון בעולם - ברודוויי, רומא ועוד, הקלטות האלבום המשותף שלהם, וגם הסוף הקשה: ההליכה שלה עם מקל והקושי להשלים משפט, הימים האחרונים לצידה במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי, החרדות לגדל את שלושת הילדים לבד.

     

    אביגדור לא מספק מציצנות לחייה האינטימיים של אחת מכוכבות הבמה הגדולות שחיו כאן, אלא המחשה חריפה של החוויה האקזיסטנציאליסטית הזוגית מול פחד המוות, מתובלת בהרבה אהבת התיאטרון ואהבת החיים, בסגנון תיאטרון סיפור קלאסי - סיפור קטן על דעיכתה של כוכבת גדולה.

     

    במיוחד ראויים לציון החסכנות והאפקטיביות של הדימויים האמורפיים המוקרנים על מסך לד על הארון שברקע, וכוללים גם את הקרנות צילומי האמ אר איי, הצלילים הייחודיים כשמדברים על הילדים הקטנים, ובכלל הניואנסים של הבימוי. כשרמה שרה במרכז התיאטרון בסיציליה את הארייה האיטלקית, עם אלומת האור הדרמטית מאחור (זו לא קרן אור אם זו לא קרן גרנק, שאחראית על התאורה), זו אחת מסצנות השיא. תוך כדי כך שגולן אורז את שמלות הערב של רמה מהארון, הוא שואל את עצמו מה מותיר אחריו שחקן תיאטרון.

     

    תיאטרונטו (צילום: ז'ראר אלון)
    יואב דונט, מתוך "הייתי שם"(צילום: ז'ראר אלון)

     

    ישי גולן, שעשייתו חולשת על כל המדיות - מסך קטן, גדול ותיאטרון - מפגין מיומנות נפשית של קשב עמוק, ממרכז נשמתו לחייהן של דמויותיו, ועושה זאת גם כאן. גם שפת הגוף של גולן אומרת חמלה, והפנים משתנות קצת כשהוא מלהטט בחילופי הדמויות - בין הפרופסור, רמה, בן זוגה (שמתפקד גם כמספר), יו"ר ועדת הקבלה במושב ועוד. ההצגה התקבלה לתיאטרון הפרינג' בצוותא ותרוץ שם - מומלץ מאוד.

     

    הצגה נוספת שאימצו בצוותא, ומופיעה אף היא בתיאטרונטו, היא "הייתי שם" שכתב המחזאי מוטי לרנר ומבצע יואב דונט ("לבנון", "כפולים", "תאג"ד"). סיפורו של קצין תותחנים במבצע צוק איתן, שמקבל פקודה לטווח במטרות אזרחיות ברפיח במסגרת נוהל חניבעל, לאחר חטיפת קצין צה"ל בידי החמאס. אחרי שמנסה לסרב לפקודות הוא עורק ומחליט לחשוף לציבור את מה שאירע, ומגיע עד בריטניה במטרה לנקות את מצפונו ולהעמיד את מפקדיו לדין.

     

    אומנם משמח לראות מחזה חדש של לרנר, שמחזיר את העיסוק החשוב בכיבוש אל הבמה - נושא שהודר/נעלם מנוף התיאטרון הישראלי (וגם מהקולנוע) בשנים האחרונות. אך למרות מקצועיותו של לרנר, כאן היה צורך בעין דרמטורגית חיצונית שתבנה את העלילה באורח אמין יותר, והבימוי של איציק ויינגרטן לא נותן את המענה הדרוש. ישנם נושאים רבים בהם המחזה נוגע, הקשורים זה לזה - סירוב המצפון, צדקנות, פוסט-טראומה ועוד. לרנר ערך כאן הלחם של מספר אירועים שהסעירו את הציבוריות הישראלית בחמש השנים האחרונות, לכדי סיפור אחד - סיפור המורה אדם ורטה פוגש את עדויות "שוברים שתיקה", יחד עם הקצין הישראלי שעוכב לחקירה עם נחיתתו בלונדון ב-2015. זה מסודר היטב ביחד - בחבילה אחת ובאופן מוטעה. האירועים האלו מהווים כאן תפניות בעלילה, במקום נקודות רתיחה שיוצרות שינוי אמיתי בדמויות.

     

    שינוי הערכים הדרוש למבנה דרמטורגי נכון צריך להתחיל, למשל, מקצין מחוספס אטום לב שלפתע נפתח לתובנה הומניסטית שלכאורה לא היה לה מקום קודם, בחינוך הצה"לי. דמות של צדקן מוסרני שהולך עד הסוף המר באמוק עיוור איננה גיבור עדכני פוסט מודרני החצוי בעולם ערכיו, מה שהיה עשוי להיות מעניין פי כמה.

     

    דונט הוא שחקן רב עוצמה ונאה, טייפ קאסט של מלח הארץ שמשהו השתבש אצלו, עם זאת ראוי כי ימתן קצת מניירה בה הוא מרבה להשתמש - של מן עווית בשפתיים והטיית צוואר פתאומית, המסמנת תימהון. ולבסוף, סצנת הסיום של המשפט טובה מאוד ומבוימת היטב, וגם הפלאשבקים אפקטיביים (אם כי חוזרים על עצמם) - אך אין אחידות בשטף הדמויות והסצנות, שחלקן שוקע, וחבל.

      

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים