טיפול בטיול
לוחמים משוחררים הסובלים מפוסט־טראומה מתמודדים עם מציאות יומיומית קשה, שכולה פלאשבקים וסיוטים מתמשכים • המיזם החדשני "בשביל המחר" מאפשר להם לעבד את חוויותיהם ולקבל כלים להתמודדות בשיטות מקצועיות, כשהעבודה מתרחשת בחיק הטבע באתרים קסומים בחו"ל • כי רחוק זה לפעמים הכי קרוב
"ראיתי לנגד עיניי רגעי מלחמה וסיטואציות שהיו לי בתקופת השירות והלחימה. מארבים, נערה בת 16 שרצה עם חגורת נפץ, דברים שלא יצאו לי מהראש וחזרו שוב ושוב" . כך מתאר נחום לאמור־פרידמן (35) ממעגן מיכאל את השנים שאחרי שירותו הצבאי בפלוגת העורב בצנחנים. "הייתה לנו פעילות מבצעית ענפה כבר משלב המסלול", הוא מספר, "ונאלצתי להשתמש בנשק יותר מפעם אחת בצורה קטלנית. רק אחרי שנים ארוכות הבנתי עם מה אני מתמודד בחיים. מיד אחרי השירות הרגשתי שאני באיזושהי טראומה, אבל לא ידעתי להודות בכך אפילו ביני לבין עצמי. היו ניסיונות של שיתוף עם רופא המשפחה, אבל זה לא היה משהו משמעותי שהחלטתי שאני הולך עליו, כי הבושה והאשמה היו חזקות ממני".
לאמור־פרידמן, שבינתיים התחתן והקים בקיבוץ מיזם קהילתי לנפגעי פוסט־טראומה ונכות, החל בהתמודדות שלו עצמו לפני שמונה שנים, כשיצא למסע במסגרת מיזם "בשביל המחר". הפרויקט המיוחד מסייע ללוחמים משוחררים לעבד את חוויית הלחימה ולקבל כלים להתמודדות היומיומית, על ידי שיטות טיפול מקצועיות ‑ כשהעבודה מתרחשת בחיק הטבע. "רק אחרי המסע הראשון שלי התחלתי לדבר עם עצמי על זה", הוא מספר. "לאחריו, העמותה ניטרה את מצבי ולקחה החלטה לשתף אותי בעוד מסע. בעקבות הניעור הזה שקיבלתי יצאתי לטיפול אצל מומחה והתחלתי להרגיש שאני מתחזק".
לדבריו, הטראומה שמלווה אותו כל השנים השפיעה מאוד על סביבתו. "זה מקרין על הכל, על מה שקורה בבית ומחוצה לו. עבודה, מערכות יחסים. היום, אחרי טיפול והרבה השקעה, אני במצב הרבה יותר טוב ויודע שיש לי עוד למה להתקדם. אני גם מטופל בתא לחץ באסף הרופא, במחקר שנעשה בקרב אנשים עם פוסט־טראומה. ברור שזה לא נעלם, אבל יש לי את הכלים להתמודד וזו הקלה גדולה. מה שלמדתי במסע זה בעיקר לחוש את הכאב, להרגיש, לא להחזיק אשמה, לא לתת מקום לבושה. אני מאחל כזו חוויה לכל אדם שעשה שירות בכוחות הביטחון, כי עצם הדיבור הוא הבסיס להתקדמות. באופן אישי, אני עובד על השיקום ביומיום וזו עבודה קשה".
המלחמה נגמרה
הפסיכולוג הקליני והיועץ הארגוני דורון מרום הוא פעיל בולט בעמותת שביל המחר. "במשך שנים עשיתי מסעות טבע עם נוער מנותק, ולכן, כשהיזם אילן ליאור חשב ליזום מסעות עם מילואימניקים ובוגרי לחימה, הוא פנה אליי. הוא חשב שזה עשוי להיות יעיל עבור אותם לוחמים שהדחיקו ומעולם לא דיברו על כך עם הסובבים אותם. בעבר, הוא עשה מסעות בצפון הולנד עם מחלימי סרטן צעירים, וחשב שאפשר לאמץ את מודל העבודה הזה. הוא חבר ליוסי סוקולוב, שהוא בעלים של מועדון שיט, וביחד הם פועלים בהתנדבות. כמובן שכל מי שפועל בעמותה הזאת עושה זאת בהתנדבות".
מרום בנה עבור העמותה מודל עבודה. "בקבוצה הראשונה יצאנו לשיט בים הצפוני בספינת מפרשים. מהר מאוד קלטנו, באמצעות הפידבקים הטובים, שיש כאן מענה על משהו מאוד מתבקש ונחוץ. התחלנו לעבוד עם אנשים שהרגישו שאירועים ופעילויות קרביות או מלחמה לא הציפו אצלם שיח. אנשים שפחדו מסטיגמות, מרושם של חולשה. כאלה שחששו שאם יספרו מה עובר עליהם למשפחה או לחברים, אף אחד לא יוכל להכיל, כי זר לא יבין זאת, וחששו שמה שייצא מזה זו רק דאגה. כך הם נותרו עם אוסף רגשות לא נעימים, והרבה פעמים זה מתפתח ממש לפוסט־טראומה".
באותו מסע ראשון נטלו חלק בוגרי יחידת החילוץ 669 בחיל האוויר, שאחד מהם הוא מרום עצמו. "כולם חזרו משם נרגשים, הצוות והמשתתפים, וכך גובש הרעיון ליצור עמותה שתאפשר את החוויה הזאת לעוד יחידות בצה"ל".
לכל קבוצה שיוצאת למסע מתלווים שני מנחים, אחד ממקצועות בריאות הנפש (פסיכולוג או עובד סוציאלי המיומן בפסיכותרפיה), והשני מתחומים נוספים של מדעי ההתנהגות. "בניתי מודל שנשען על שני דברים", מסביר מרום, "קודם כל - לא עושים פסיכותרפיה קבוצתית, אלא הדרכה וייעוץ. המטרה היא לאפשר לאותם חבר'ה שלא מדברים ‑ לדבר, לאוורר, לעבד חוויות לחימה. שיראו שהם מדברים והנה, נשארו בחיים. שלא יסתובבו עם רגשות אשם. אנחנו מתמקדים מאוד בחלק הרגשי".
הלוקיישנים נבדקים בקפידה יתרה. "דבר נוסף שחשוב לנו זה עניין הטבע - אנחנו משתדלים לבחור במקום יחסית מבודד. בזמן האחרון אנחנו עושים את זה בהרים ברומניה. אנחנו ישנים בקבאנה מיוחדת שלנו, מבשלים לעצמנו, מנותקים מהסביבה ויכולים לעשות עבודה. הניתוק, שאגב כולל גם הכנסת הטלפונים לתרמיל מלבד בשעות הלילה, מאוד משמעותי. המסע נמשך שבעה־שמונה ימים, נפתח בשיחת בוקר וממשיך עם תרמיל בטבע. שם עוצרים, יושבים לדבר, ותמיד יש את אלה שיותר נפתחים ואת אלה שקשה להם יותר לדבר. גם אלה שמעדיפים להקשיב נתרמים מהשיחות והם גם הופכים להיות אלה ששואלים את השאלות. אנחנו מאוד נקשרים ונשארים בקשר איתם גם אחרי המסע".
באיזה אופן?
"אחרי שמדברים על חוויות הלחימה אנחנו מלמדים מודל של חוסן, ובתוכו ממפים ומבקשים לדעת מה המשאבים והחוזקות של כל אחד, וכך מגייסים אותם להמשך. אנחנו אומרים להם שהם צריכים להכיר ביכולות שלהם ולזהות היכן הן יכולות לסייע להם ביומיום. הרי נגמרה המלחמה, הסיפור מאחוריהם, אז מה עכשיו? אילו משאבים פיזיים ונפשיים יעמדו לטובתם".
מה מאפיין חיילים הסובלים מפוסט־טראומה?
"רבים מהם לא מוצאים את עצמם, גם אם זה שנים אחרי השחרור. נסעו להודו, חזרו ולא התייצבו. לא מצליחים להחליט לגבי לימודים ועבודה, יש חוסר שקט. אנחנו מאמינים בעקביות בחיים, ורובם מעידים שזה הדבר שהכי לא קורה אצלם. הם אומרים שהם שרוטים. אחרי שאנחנו ממפים את היכולות ולומדים מיומנויות התמודדות עם לחצי החיים, למשל, הם מתחילים להאמין שיש בהם משהו, ואנחנו רואים שרוב משמעותי של החבר'ה הולכים לטיפול אחרי המסע ומחפשים סדר. חלקם הולכים לייעוץ תעסוקתי. פתאום משהו זז שם, מכל הבחינות. משהו מתעורר ובעיקר נרגע. כשהם מדווחים מה קרה להם כמה חודשים אחרי המסע, אנחנו רואים בפירוש שינוי - שימוש מופחת באלכוהול ומריחואנה, מציאת בני זוג, מציאת עבודה או לימודים יציבים".
בקבוצות הטיול של "בשביל המחר" משתתפים נשים וגברים מכל הגילים, המשרתים במילואים. "אנחנו מראיינים את כל המועמדים ויש רשימות המתנה ארוכות. לא פעם אנחנו רואים שצריך טיפול וממליצים על כך. כשמישהו כבר מטופל, אנחנו מבקשים אישור למסע. לפני היציאה לחו"ל אנחנו נפגשים עם הקבוצה ל־24 שעות ורק אחרי שבועיים עושים את המסע. שבועיים אחר כך יש שוב פגישה בארץ, בטבע, והקשר ממשיך גם אחר כך".
מה עושה הטבע?
"יש בו משהו יותר פשוט ולא פורמלי, בשונה ממה שקורה בחדר או בכיתה. לא מדובר במסע קשה פיזית, הוא יותר רגשי. הטבע מזמן המון סיטואציות שאפשר ללמוד בהן והרפתקות של תוך כדי: חוצים מקום עם מים, חבלים, מסתובבים ביער ומחפשים פטריות ‑ משימות שמאפשרות להיפתח, להתקלף. יש במסע משהו שמחזיר לילדות, לבסיס. אנחנו משחקים בשטח ושוהים בתוך אזור ירוק, שכידוע יש בו אלמנטים מרפאים. כמנחים, אנחנו נאמנים להגדרה שלנו, שלא באנו לעשות טיפול בָּזק של שבוע. זו קבוצה הדרכתית ייעוצית עם רווח טיפולי, ומתרחשים בה תוצרים טיפוליים גם מבלי להתכוון".
גם כשהטיול נגמר, הטיפול ממשיך אחריו. "אנחנו לא נעלמים. יומיים לפני סיום המסע אנחנו מתחילים לדבר על היום שאחרי. יש תוכנית מסע מסודרת וברורה, ואנחנו מנחים כיצד ליישם את הכלים שלמדנו ביום שאחרי. אנחנו עושים סימולציות ודורשים מהם לחשוב על היום שבו לא נהיה ביחד, וכל אחד יחזור לשגרה שלו. שואלים אופרטיבית: ההורים שלכם יבואו לשדה התעופה לקחת אתכם - מה תגידו להם? מה תספר לחברה שלך? איך אתה מתכנן את החודש הקרוב? למדת על עצמך - איך תיישם את זה בחודש הקרוב? ואחר כך נדבר הלאה. בעצמי, כמטפל, אני חוזר מלא כל טוב מכזה מסע".
להפסיק לברוח
ד"ר מאי ניצן (36) מרמת־גן, רופאת משפחה נשואה ואם לשלושה, הייתה אחת הנשים הראשונות שיצאו למסע "בשביל המחר". היא שירתה כפרמדיקית מוטסת ביחידה 669 והשתתפה במשימות פינוי נפגעים מפיגועים קשים. "בכל פינוי שאמבולנס לא יכול להגיע אליו מאיזושהי סיבה, נוחת מסוק ומעלה את הפצועים", היא נזכרת. "בזמנו לא הרגשתי פגיעה בתפקוד, למרות שראיתי דברים קשים. אמרו לנו ששליש מהיחידה יהיו רופאים, אבל לא ראיתי את עצמי לומדת רפואה. ב־2006 הייתה מלחמת לבנון השנייה, גויסתי למילואים ושם הייתי בחילוצים בתוך לבנון. היו הרבה פינויי פצועים והרוגים. מלחמה זו סיטואציה מורכבת, אתה לא בהכרח מבין תוך כדי את העוצמה של הדברים. שם נפל לי האסימון שאני צריכה ללמוד רפואה ולהפסיק לברוח מזה. החלטתי ללמוד קודם פסיכולוגיה".
ההתמודדות הייתה חלק מהשגרה שלה. "באותם ימים, לא היה אפילו יום אחד בלי פלאשבק של הסירנה, הדרך למסוק, כל מיני סיטואציות מהמלחמה. אחרי מקרים קשים שאתה נחשף אליהם הגוף נמצא בעוררות יתר. אתה דרוך, טריקת דלת מקפיצה אותך. אבל לא עשיתי עם זה כלום וגם לא הרגשתי צורך לקבל עזרה, כי זה לא פגע בתפקוד. הכרתי את אסף בעלי ולמדתי, והכל תיפקד לכאורה כרגיל. אבל זה היה שם, חלק ממני, מבלי לדבר".
מפקדה ביחידה היה זה שסיפר לה על מסע "בשביל המחר" להולנד. "לא חשבתי פעמיים. טסנו ביחד, רופאים, פרמדיקים ולוחמים שחוו חוויות בלבנון, עם צוות מנחים. החיים שלי השתנו פעמיים - פעם בלבנון ופעם בהולנד. לראשונה דיברנו ופתחנו את הדברים. תמיד נמנעתי מלדבר על הנושא, כי חשבתי שזה לא מתאים ושאף אחד לא יבין. פתאום קלטתי שעוד אנשים חוו את אותו הדבר בדיוק ושגם הם חשו שלא נכון לשתף אחרים, כי זה קשה מלהכיל, כי קשה לך להחזיק את זה בעצמך, אז איך תיתן למישהו מבחוץ? אתה לא רוצה להכביד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה דיברנו וקיבלנו כלים איך לחיות עם זה. והנה, יש לגיטימציה להציף את זה. והכל בטבע, עם אופניים, עם אוויר. עברתי מסע נוסף ושם אמרתי לאנשים שהם הולכים לעבור מסע משנה חיים. רק כשהוא הסתיים הם הבינו כמה צדקתי".
זה השפיע עליך ברמה המקצועית?
"מאוד. עצם הבחירה ברפואת משפחה הייתה מתוך רצון לא לעשות משהו נקודתי, אלא תהליך ארוך טווח, והבחירה הייתה בלטפל באנשים ולא רק בסימפטומים. היום אני גם מפנה וממליצה על המסעות למטופלים שלי, שמגיעים אחרי הצבא. אני רגישה לנושא ופותחת את העניין איתם".
ארז מלצר (48) מכפר מונש הוא יועץ ארגוני ומנחה קבוצות, מאמן ומטפל באמצעות מסע והרפתקה. כבוגר סיירת מטכ"ל, השתתף באחד ממסעות העמותה לפני שהחל לסייע לה בניהול לוגיסטי. "המסע שעשיתי בעצמי היה גילוי על ההשלכות והתהליכים הרגשיים שעברתי בעקבות חוויות בצבא", הוא מספר. "גיליתי משהו חדש. זה פתח לי חלון לעולם הפוסט־טראומה והבנה מה קורה לחיילים בעקבות אירועי לחימה. השימוש במסע כדי לייצר חוויות קבוצתיות ואישיות, התפתחות, החלמה, צמיחה אישית ‑ זה בדיוק אני, ליבת העיסוק שלי, ושם זה קיבל כיוון".
הדגם בבקשה.
"למשל, אנחנו מגיעים לפארק חבלים גבוה ויש בו התמודדות עם קושי ופחד. כשאנחנו מאתגרים את המשתתפים ברמה הפיזית, אנחנו פותחים חלון לאתגרים הרגשיים. הרבה יותר קל, בעיקר לגברים, לעשות משהו שמאתגר ברמה הפיזית, והרבה יותר קשה לדבר על רגשות, על תסכול, על כאב. יש את המסלול השחור, שהוא יותר קשה, ואנחנו בודקים איתם מהו המסלול השחור בעולם הרגשי - האם הם מסוגלים לגעת ולדבר על דברים שלא דיברו עליהם, ואפילו לבכות מול הקבוצה? ויש מקום להיות 'חלש'. יש לזה עוד יתרון: כשמטפסים על הר או עושים פעולה שדורשת אנרגיה, לגוף יש פחות אנרגיה להשקיע בה ואז אפשר לדבר, לשוחח, לפתוח".
רוצים לעזור?
העמותה זקוקה לתומכים ותורמים נוספים. אפשר לתרום באתר העמותה (bshvil.org), או דרך עמוד הפייסבוק של "בשביל המחר"
